מתוך רגע ברוח, אנדרה ברינק, תרגום: צילה אלעזר, 1986, מועדון קוראי מעריב
"וספר לי על הים."
"אינני יכול לספר לך. עליך להרגיש את הים כדי להכירו."
"איך אפשר להרגיש אותו?"
הוא בוחן אותה שעה ארוכה, מהרהר. ואז, בחיוך איטי: " אם את רוצה אראה לך. בואי."
הוא מושך אותה בידה ומוליכה לעבר החוף. הגאות השתנתה שעה קודם לכן והמים עולים בהתמדה, אך הוא מדשדש פנימה מול הגלים, מחזיק בידה. קצף מתנפץ על רגליהם הבוהקות החומות-בהירות והחומות-כהות.
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא מצביע על אי סלעים קטן עמוק יותר במפרץ, שם הוא נוהג לפרוש רשתותיו.
"אבל הגאות עולה, לא נוכל לחזור."
"זו הדרך היחידה להרגיש את הים. כשכולו סביבך."
הם מטפסים על הסלעים השחורים החלקלקים. מלמעלה מוליכות שכבות אבן מטה אל העיגול הפנימי, כמדרגות רחבות ולא אחידות שבהן בריכות. מתחתם משתרעת חלקת חול קטנה, חול עדין ולבן מזה שעל החוף, כשני מטרים רוחבה וכשלושה ארבעה מטרים אורכה. בעברה המרוחק היא חסומה על ידי קיר גבוה יותר של סלעים שחורים.
לפני כן הייתה כאן רק בעת שפל, והיא מביטה לעבר החוף בלי הרבה ביטחון. "איך נחזור שוב?"
"נחכה לשפל."
"אבל זה יארך עוד זמן רב!"
"נכון."
מדי פעם שוטף אותם רסס מים קל, כאשר גלים גדולים יותר מתנפצים על שורת הסלעים האחורית.
"אינני בטוחה כל כך..." היא מהססת.
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים." הוא כורע על ברכיו ליד בריכת סלע.
"מה נעשה כל הזמן?"
"שום דבר."
בספקנות היא מתבוננת בפניו השלוות והלא-מובנות; ואחר-כך בחזרה למים הסוערים המפרידים בינם לבין החוף. הגלים גדלים באופן ניכר.
" אם את באמת רוצה לחזור, את עדיין יכולה לשחות בחזרה," הוא אומר. "בעוד מעט-קט זה יהיה מסוכן מידי."
בחרדה היא מסתכלת בחוף המשתרע במרחק של מאה מטרים מהם, ועל הצוקים האדומים המתנשאים מעל, מעוטרים בירוק היער; בחצי הסהר של חול לבן בין סלעים לסלעים; ובמערתם, הגבוהה יותר, חור שחור בתהום. עיטם משמיע את קריאתו המפחידה.
"אשאר איתך," היא אומרת, כמעט בזעף, וניגשת להתיישב לידו על משטח הסלע.
פניהם החלקות של הסלעים מכוסות פסיפס של שבלולים וצדפים, מקצתם קדומים, והם שבורים ומשוננים; דבר אינו יכול לשחרר את אחיזתם בסלע. על קרקעית הבריכה זוחלים שבלולים וצדפות, ובתוך כך יוצרים דוגמאות מסובכות בחול. דגיגונים מגיחים ממחבואיהם, חולפים ביעף בחלקות מוארות בשמש ושבים אל תוך הצללים. על הקרקעית ישנם כמה כוכבי-ים מזהירים באדום, וכלניות-ים סגלגלות מניפות בעצלות את עליהן. סרטנים, טלאים בהירים, של אצות, ובצד אחד, בפינה האפלה והעמוקה ביותר, זרועותיו האדומות והלבנות הנעות לאטן של תמנון.
הם מתבוננים בשתיקה, מלטפים את הכלניות, מנסים לתפוס בידיהם את הדגיגונים הכסופים המהירים. כמו בפעמים רבות אחרות. אך אחרת. שכן בעבר נעשו ביקוריהם בעת השפל, והיום הם מוקפים ברחשיו העמוקים של הים, העולה וגואה. פעם היא מזנקת בזעקת פחד כשמתז קצף פתאומי משתבר לפתע על גבה החשוף.
"נבהלת?" הוא שואל בחיוך.
"כן, הגלים מתחילים להשתולל כל כך."
בניגוד לרצונה היא מביטה בחזרה לעבר היבשה.
"עכשיו כבר מאוחר מדי," הוא אומר חרש.
היא מהנהנת.
הוא קם ומתקרב אליה. "את פוחדת?"
"כן."
"טוב. כך תרגישי אותו טוב יותר."
"את מה?"
"את הים." "אלא מה?"
הם עומדים קרובים זה לזה, מביטים מעבר לסלעים בים העמוק, בגלים הבאים, גואים ומתגעשים מעלה כאומרים להשתבר היישר מעל קיר הסל השחור, ואחר כך רועמים מכל צד, משלחים, לכל עבר את הקצף הלבן הזוהר. בעד כל הסדקים והבקיעים אשדות קטנים שוצפים מטה לעברם, ממלאים את בריכות הסלע.
"אתה בטוח שלא נישטף מכאן?"
"אינני חושב כך."
"אבל האם אתה בטוח, אדם?"
"לא, אינני בטוח. מעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל עם הים, לעולם אין לדעת."
"אבל איך יכולת להביאני לכאן אם אתה...?"
"באתי אתך, לא? מה שיקרה לך יקרה גם לי."
"אתה מטורף?" היא שואלת, מאבדת שליטה על עצמה. "אתה רוצה שנטבע כאן?"
"ודאי שלא."
"אך מדוע נתת לי... מדוע נתת לנו...?"
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים."
"אבל לא אם זה מסוכן."
"איך את יכולה להרגיש אותו בלי סכנה?"
"אנחנו חייבים לחזור!"
"אמרתי לך שכבר מאוחר מדי."
"הוא יעלה עוד יותר?"
"כן."
"עד כמה?"
"נראה. יש לו עוד שעה פחות או יותר."
"אינני יכולה לחכות זמן רב על-כך. זה בלתי נסבל."
"לא תהיה לך ברירה, עתה, כשאנו כבר כאן."
"אדם, אין בדעתי ל..." היא נסערת מכדי להמשיך.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אומר בשלווה.
היסטריה מציפה אותה.
"איך אתה מעז?" היא צווחת, מתקיפה באגרופיה את שרירי חזהו הדקים והחסונים.
הוא תופס את פרקי ידיה.
"עזוב אותי", היא צועקת לעברו.
"רק כאשר תפסיקי."
"אדם, עזוב!"
הוא ממשיך לאחוז בה, מסתובב לכאן ולכאן בעת שהיא מנסה להשתחרר. רק בקושי עולה בידה לשלוט בדחף לירוק בפניו בזעמה חסר האונים.
הם נשטפים בעוד זרזיף של קצף. היא פוערת את פיה במאמץ לנשום.
"אדם, אלוהים...!"
"אני כאן אתך," הוא אומר בקול מרגיע, כמו קודם.
"לא רציתי למות," היא לוחשת, מתייפחת.
"מי אמר שאת הולכת למות?,
היא נושאת אליו עיניה במפגיע, מנסה למצוא תקווה בעיניו או רק הסבר, משהו שיבהיר לה את המתרחש. אך הוא מביט בחזרה, בלי לוותר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" היא שואלת בייאוש.
"שכבי."
שוב היא מנסה להתנגד, אך הוא דוחפה לאחור עד שאגב מאבק פראי היא מאבדת את שיווי משקלה. הוא מחזיק בה כדי שלא תיפול ומשכיבה ארצה, מצמידה בתקיפות אל החול. זועמת אך חסרת אונים היא נכנעת.
זמן מה הוא יושב לידה, מרכין עיניו לעברה, עדיין אוחז קלות בכתפיה. אחר כך הוא אומר "אליזאבת."
לעיתים כה נדירות הוא משתמש בשמה, שהדבר נוגע במשהו עמוק בתוכה, בחדרי בטנה, במעמקי ישותה.
"אדם, מה רצונך ממני?"
"הקשיבי לים," הוא אומר. " לשם כך באנו הנה".
היא עוצמת את עיניה, עדיין אחוזת אימה. בשכבה כאן על החול המכסה את קרקעיתו העמוקה ביותר של הסלע, דומה שהיא שומעת את הים לא רק באוזניה; כאילו רחשיו חודרים ישר אל תוכה, אותה רעימה עמומה לא-נגמרת, חודרים לכל תא בגופה, עד שהיא בקושי יכולה להבחין בין עצמה לבין הקול. היא כה מהופנטת מרעם המים העמום, שבקושי היא ערה לנועו לצדה, עליה, אל תוכה. אינסטינקטיווית היא סוגרת את רגליה, אך הוא דוחפה שוב כלפי מטה, פושק את ירכיה בברכו, מכאיב לה. היא מתחילה לצעוק, לא עוד מבינה מה קורה. הוא נראה כאחוז דיבוק בנגחו בתוכה. היא ממשיכה להיאבק כאילו היה זר שמכניע אותה. אך בתוך מעשה הצעקה והמאבק בו היא מגלה, לתדהמתה, בעיניים סומות, שאינה נאבקת עוד בו אלא לאמתו של דבר נצמדת אליו, אוחזת, לופתת, חודרת אל גופו באצבעותיה. שומעת את קולה שלה כצווחתה של ציפור-ים: "כן! כן! כן! אתה מוכרח! אתה מוכרח!"
הרעם גובר סביבם. מתז אינסופי מתנפץ על הסלעים, שוטף אותם. היא איננה מרגישה עוד בקור הפתאומי הדוקר, היא אפילו אינה פוחדת עוד. היא נכנעה לגמרי לרעיון הטביעה כאן. קול המוות הוא המהדהד דרך גופותיהם המתנועעים.
רק שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהחבטות הפראיות של גופו על גופה שככו, והיא חשה עצמה נרתעת אט-אט מאינסופיות הקול, נסוגה אחור, אל תוך חלקת החול שבין הסלעים, מוגנת מהים, היא שומעת אותו לוחש כנגד לחייה.
"הכל נגמר. זה יורד."
