יום שני, 20 באפריל 2009

כוורות / שי גטריידה


מתוך רגע ברוח, אנדרה ברינק, תרגום: צילה אלעזר, 1986, מועדון קוראי מעריב
"וספר לי על הים."
"אינני יכול לספר לך. עליך להרגיש את הים כדי להכירו."
"איך אפשר להרגיש אותו?"
הוא בוחן אותה שעה ארוכה, מהרהר. ואז, בחיוך איטי: " אם את רוצה אראה לך. בואי."
הוא מושך אותה בידה ומוליכה לעבר החוף. הגאות השתנתה שעה קודם לכן והמים עולים בהתמדה, אך הוא מדשדש פנימה מול הגלים, מחזיק בידה. קצף מתנפץ על רגליהם הבוהקות החומות-בהירות והחומות-כהות.
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא מצביע על אי סלעים קטן עמוק יותר במפרץ, שם הוא נוהג לפרוש רשתותיו.
"אבל הגאות עולה, לא נוכל לחזור."
"זו הדרך היחידה להרגיש את הים. כשכולו סביבך."
הם מטפסים על הסלעים השחורים החלקלקים. מלמעלה מוליכות שכבות אבן מטה אל העיגול הפנימי, כמדרגות רחבות ולא אחידות שבהן בריכות. מתחתם משתרעת חלקת חול קטנה, חול עדין ולבן מזה שעל החוף, כשני מטרים רוחבה וכשלושה ארבעה מטרים אורכה. בעברה המרוחק היא חסומה על ידי קיר גבוה יותר של סלעים שחורים.
לפני כן הייתה כאן רק בעת שפל, והיא מביטה לעבר החוף בלי הרבה ביטחון. "איך נחזור שוב?"
"נחכה לשפל."
"אבל זה יארך עוד זמן רב!"
"נכון."
מדי פעם שוטף אותם רסס מים קל, כאשר גלים גדולים יותר מתנפצים על שורת הסלעים האחורית.
"אינני בטוחה כל כך..." היא מהססת.
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים." הוא כורע על ברכיו ליד בריכת סלע.
"מה נעשה כל הזמן?"
"שום דבר."
בספקנות היא מתבוננת בפניו השלוות והלא-מובנות; ואחר-כך בחזרה למים הסוערים המפרידים בינם לבין החוף. הגלים גדלים באופן ניכר.
" אם את באמת רוצה לחזור, את עדיין יכולה לשחות בחזרה," הוא אומר. "בעוד מעט-קט זה יהיה מסוכן מידי."
בחרדה היא מסתכלת בחוף המשתרע במרחק של מאה מטרים מהם, ועל הצוקים האדומים המתנשאים מעל, מעוטרים בירוק היער; בחצי הסהר של חול לבן בין סלעים לסלעים; ובמערתם, הגבוהה יותר, חור שחור בתהום. עיטם משמיע את קריאתו המפחידה.
"אשאר איתך," היא אומרת, כמעט בזעף, וניגשת להתיישב לידו על משטח הסלע.
פניהם החלקות של הסלעים מכוסות פסיפס של שבלולים וצדפים, מקצתם קדומים, והם שבורים ומשוננים; דבר אינו יכול לשחרר את אחיזתם בסלע. על קרקעית הבריכה זוחלים שבלולים וצדפות, ובתוך כך יוצרים דוגמאות מסובכות בחול. דגיגונים מגיחים ממחבואיהם, חולפים ביעף בחלקות מוארות בשמש ושבים אל תוך הצללים. על הקרקעית ישנם כמה כוכבי-ים מזהירים באדום, וכלניות-ים סגלגלות מניפות בעצלות את עליהן. סרטנים, טלאים בהירים, של אצות, ובצד אחד, בפינה האפלה והעמוקה ביותר, זרועותיו האדומות והלבנות הנעות לאטן של תמנון.
הם מתבוננים בשתיקה, מלטפים את הכלניות, מנסים לתפוס בידיהם את הדגיגונים הכסופים המהירים. כמו בפעמים רבות אחרות. אך אחרת. שכן בעבר נעשו ביקוריהם בעת השפל, והיום הם מוקפים ברחשיו העמוקים של הים, העולה וגואה. פעם היא מזנקת בזעקת פחד כשמתז קצף פתאומי משתבר לפתע על גבה החשוף.
"נבהלת?" הוא שואל בחיוך.
"כן, הגלים מתחילים להשתולל כל כך."
בניגוד לרצונה היא מביטה בחזרה לעבר היבשה.
"עכשיו כבר מאוחר מדי," הוא אומר חרש.
היא מהנהנת.
הוא קם ומתקרב אליה. "את פוחדת?"
"כן."
"טוב. כך תרגישי אותו טוב יותר."
"את מה?"
"את הים." "אלא מה?"
הם עומדים קרובים זה לזה, מביטים מעבר לסלעים בים העמוק, בגלים הבאים, גואים ומתגעשים מעלה כאומרים להשתבר היישר מעל קיר הסל השחור, ואחר כך רועמים מכל צד, משלחים, לכל עבר את הקצף הלבן הזוהר. בעד כל הסדקים והבקיעים אשדות קטנים שוצפים מטה לעברם, ממלאים את בריכות הסלע.
"אתה בטוח שלא נישטף מכאן?"
"אינני חושב כך."
"אבל האם אתה בטוח, אדם?"
"לא, אינני בטוח. מעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל עם הים, לעולם אין לדעת."
"אבל איך יכולת להביאני לכאן אם אתה...?"
"באתי אתך, לא? מה שיקרה לך יקרה גם לי."
"אתה מטורף?" היא שואלת, מאבדת שליטה על עצמה. "אתה רוצה שנטבע כאן?"
"ודאי שלא."
"אך מדוע נתת לי... מדוע נתת לנו...?"
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים."
"אבל לא אם זה מסוכן."
"איך את יכולה להרגיש אותו בלי סכנה?"
"אנחנו חייבים לחזור!"
"אמרתי לך שכבר מאוחר מדי."
"הוא יעלה עוד יותר?"
"כן."
"עד כמה?"
"נראה. יש לו עוד שעה פחות או יותר."
"אינני יכולה לחכות זמן רב על-כך. זה בלתי נסבל."
"לא תהיה לך ברירה, עתה, כשאנו כבר כאן."
"אדם, אין בדעתי ל..." היא נסערת מכדי להמשיך.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אומר בשלווה.
היסטריה מציפה אותה.
"איך אתה מעז?" היא צווחת, מתקיפה באגרופיה את שרירי חזהו הדקים והחסונים.
הוא תופס את פרקי ידיה.
"עזוב אותי", היא צועקת לעברו.
"רק כאשר תפסיקי."
"אדם, עזוב!"
הוא ממשיך לאחוז בה, מסתובב לכאן ולכאן בעת שהיא מנסה להשתחרר. רק בקושי עולה בידה לשלוט בדחף לירוק בפניו בזעמה חסר האונים.
הם נשטפים בעוד זרזיף של קצף. היא פוערת את פיה במאמץ לנשום.
"אדם, אלוהים...!"
"אני כאן אתך," הוא אומר בקול מרגיע, כמו קודם.
"לא רציתי למות," היא לוחשת, מתייפחת.
"מי אמר שאת הולכת למות?,
היא נושאת אליו עיניה במפגיע, מנסה למצוא תקווה בעיניו או רק הסבר, משהו שיבהיר לה את המתרחש. אך הוא מביט בחזרה, בלי לוותר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" היא שואלת בייאוש.
"שכבי."
שוב היא מנסה להתנגד, אך הוא דוחפה לאחור עד שאגב מאבק פראי היא מאבדת את שיווי משקלה. הוא מחזיק בה כדי שלא תיפול ומשכיבה ארצה, מצמידה בתקיפות אל החול. זועמת אך חסרת אונים היא נכנעת.
זמן מה הוא יושב לידה, מרכין עיניו לעברה, עדיין אוחז קלות בכתפיה. אחר כך הוא אומר "אליזאבת."
לעיתים כה נדירות הוא משתמש בשמה, שהדבר נוגע במשהו עמוק בתוכה, בחדרי בטנה, במעמקי ישותה.
"אדם, מה רצונך ממני?"
"הקשיבי לים," הוא אומר. " לשם כך באנו הנה".
היא עוצמת את עיניה, עדיין אחוזת אימה. בשכבה כאן על החול המכסה את קרקעיתו העמוקה ביותר של הסלע, דומה שהיא שומעת את הים לא רק באוזניה; כאילו רחשיו חודרים ישר אל תוכה, אותה רעימה עמומה לא-נגמרת, חודרים לכל תא בגופה, עד שהיא בקושי יכולה להבחין בין עצמה לבין הקול. היא כה מהופנטת מרעם המים העמום, שבקושי היא ערה לנועו לצדה, עליה, אל תוכה. אינסטינקטיווית היא סוגרת את רגליה, אך הוא דוחפה שוב כלפי מטה, פושק את ירכיה בברכו, מכאיב לה. היא מתחילה לצעוק, לא עוד מבינה מה קורה. הוא נראה כאחוז דיבוק בנגחו בתוכה. היא ממשיכה להיאבק כאילו היה זר שמכניע אותה. אך בתוך מעשה הצעקה והמאבק בו היא מגלה, לתדהמתה, בעיניים סומות, שאינה נאבקת עוד בו אלא לאמתו של דבר נצמדת אליו, אוחזת, לופתת, חודרת אל גופו באצבעותיה. שומעת את קולה שלה כצווחתה של ציפור-ים: "כן! כן! כן! אתה מוכרח! אתה מוכרח!"
הרעם גובר סביבם. מתז אינסופי מתנפץ על הסלעים, שוטף אותם. היא איננה מרגישה עוד בקור הפתאומי הדוקר, היא אפילו אינה פוחדת עוד. היא נכנעה לגמרי לרעיון הטביעה כאן. קול המוות הוא המהדהד דרך גופותיהם המתנועעים.
רק שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהחבטות הפראיות של גופו על גופה שככו, והיא חשה עצמה נרתעת אט-אט מאינסופיות הקול, נסוגה אחור, אל תוך חלקת החול שבין הסלעים, מוגנת מהים, היא שומעת אותו לוחש כנגד לחייה.
"הכל נגמר. זה יורד."


אייץ' אי פי / דוד מיכאלי

הירוסלימה אסט פרדיטה - ירושלים אבודה בלטינית ובקיצור: הֶפְּ! הֶפְּ! קריאת השמחה לאיד הפראית של הליגיונרים הרומאים לאחר החורבן. הביטוי שרד לאורך ההיסטוריה האירופית, חיילי הנאציזם והאס אס השתמשו בו לגנאי וססמת אבדן ליהודים.

2001-2009 / פתווה / דוד מיכאלי

caravan / david michaeli / tlv 1992

בגיל ארבעים ושמונה הבנתי שיש פתווה על ראשי. גזר דין מוות בפסק הלכה מוסלמי. יש פתווה על ראשו של בני, בתי, אשתי, הורי, חברי, כולם מסתובבים ברחוב עם גזר דין מוות. עד אז חייתי כרגיל. כלומר אטום. זה בכלל לא היה במסגרת הראייה שלי. אבל הנה זה הופיע. פתווה. אני קם בבוקר עם הידיעה שמישהו החליט להרוג אותי והוציא עלי פסק. הוציא אותי מחוץ לחוק. איזה חוק אינני יודע, אבל אני בחוץ. כלומר כולנו בחוץ. דספראדוס. טוב. אמרתי לעצמי. אני לא הראשון ולא האחרון ויש לנו מדינת חוק וצבא בתנאי העולם הראשון אז מה אני נכנס לזה בכלל. אבל עובדה. ברגע שנפל לי האסימון הזה זה לא עוזב אותי. אני מסתכל על הקופאית בסופר, נידונה למוות. על הירקן, נידון. על השכן, נידון. מוכר הדלק, נידון. כל הקבוצה הזאת של האנשים, נידונה למוות על ידי מישהו. מי? מישהו. חסר פנים. אני חייב לומר שזה גורם לי חימה קשה. מה זאת אומרת מישהו החליט? כלומר אפילו בלי לדעת אני כבר מגדיר אותו כגבר. ואתם יודעים, אני משוכנע שזה גבר. אי שם ישב איש, גבר, או אנשים, גברים כמובן והחליטו בצידוק עצמי מוחלט, עם תחושה של שליחות, אני בטוח, על גזר דין מוות. לכולם כאן. אני בטוח שהם קמו מלאי סיפוק. הנה הם עשו את העבודה היומית. הרוויחו לחם. רק תנו אפשרות לעבוד ונעשה גלובליזציה כמו שצריך. של מוות. פתווה. מה זה צריך להיות לעזאזל. אני מסתכל על האנשים ברחוב, ואני קולט שהם יודעים את זה באיזה שהוא מקום. הם לא אומרים את זה לעצמם, אבל בפנים יש משהו שיודע. טוב. תראו. תאונת דרכים וסרטן יכולים לחכות לכל אחד בפינה, אבל אני לא יכול לקלוט את התוספת האווילית הזאת של הפתווה. זה נראה לי פינוק מסריח של אנשים בעלי עודף כוח שמשחקים באלוהים. כל האנשים האלה כאן שיודעים שהם נידונים מסתובבים פה עם תערובת של אני לא מאמין ומה אפשר לעשות ואני צריך לעבוד, ולהמשיך לחיות, ואין לי זמן לחשוב, ודי כבר. אבל בפנים יש להם איזה טירוף דיכאוני חבוי. זרקו אותי מהחברה. מחכים לי בדרך הביתה. ירביצו לי. אני הולך לאורך הקירות ובודק אם אין אף אחד. כמו רוברט רדפורד בסרט שבכל מקום קפץ עליו אינדיאני בשביל להרוג אותו. ואני אומר לכם זה לא עוזב אותי הדבר הזה של הפתווה. אני לא יכול להתרכז בציור שאני עושה, השיר שאני כותב יוצא נרגז, המילים עצבניות, והמוזיקה, אוי המוזיקה, כל דבר בצבע של רקוויאם. עכשיו, בתור יוצר אני מבין את הגברים האלה. הם מרגישים יצירתיים. אבל יש שטחי יצירה אחרים חוץ ממות למען השם ואת האמנות שלכם אמנות של קדושים רצחניים תעשו אצלכם בבית. הפרטי. מה קרה?! תתעסקו אחד לאחד עם השכנים שלכם והמשפחה שלכם. תסבירו לי, מה עלה על דעתכם להוציא את הפסק הזה? לא היתה איזה אמא בסביבה שאמרה לכם איך אתם לא מתביישים? לא היתה איזו אשה שאמרה לכם מספיק עם השטויות בואו לאכול? השאירו אתכם יותר מדי זמן בחוץ.

זה לא רציני / אלדד פריבס / הצגה / צוותא 2 / יום רביעי הקרוב

איור: רות גוילי

זה לא רציני

הצגת ליצן

בביצוע אלדד פריבס איש מופעי רחוב ואמן מחונן

במאי אברהם דנא

תאורה מרטין עדין

תלבושות אסף שם טוב

מוזיקה אייל וייס ושי בוקסבאום

מלים דורי פרנס

הדרכה קולית גלינה קנאון


צוותא 2

יום רביעי 22 לאפריל

20:30

יום ראשון, 19 באפריל 2009

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.

יום שבת, 18 באפריל 2009

Fabian's video art / שי גטריידה

emphizema / david michaeli / ink and zerox / tlv 1993

Fabian's video art / שי גטריידה

הכלב מוטל על השוליים דרוס מכונית פגעה בו
צלעותיו עולות יורדות מתנשם בכבדות עדיין
מפתיע מוזר מה פתאום נושם במצבו לא רצוי לו
שייגאל כבר וימות אין סימני דם גופו מדולדל
כשק ריק זרבוביתו יבשה לסתותיו חשוקות
העיניים עצומות הפנים מטושטשות בכוונה
לא ניתנות לזיהוי. מוציא את נשמתו בבדידות
אין מי שיסעד ישכך את כאבו ילטף את ראשו
עם כיוון השערות או כנגדן ייטול את הראש
יניח בחיק יזריק זריקה גואלת ייתקע בו כדור.
שָקט לגמרי כולו עם עצמו מתעניין במאום לא בוכה
לא מתאונן לא משתולל פשוט שוכב צלעותיו
יורדות עולות נושם. איך הגיע למקומו זה
לאחר שנפגע האם הוטח או גרר עצמו או דידה
מתוך אינסטינקט המצווה גסיסה איטית
מחוץ להמולה בצילם של איקליפטוסים בשוליים
לצד המסילה. עולות יורדות הצלעות נושם כלב
זכר בגודל בינוני הגזע מעורב הגוונים השולטים
בפרוותו חומים בשחור. אפשר לדמיין אותו במרכז
המסחרי משתובב בחבורה תוססת מתעלל בנעל
גנובה מטלטל גרב נדחק אל ירכתי כלבה מרחרח.
או בגן משחקים עושה את צרכיו על הדשא מרים
רגל משתין על עמוד המגלשה משוטט בשולי דרכים
עזוב מבעלים ומבית. יורדות עולות הצלעות. משב רוח
הדוף ממשאית דוהרת בכביש מנפח את פרוותו מרעיד
את ציציות אזנו מבדר את שער זנבו. שוכב בשקט
על השוליים מתעניין במאום לא בוכה לא מתאונן לא
משתולל צלעותיו עולות יורדות
נשימתו

עומד לצאת לאור / טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מדף

הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון יורד בימים אלה לדפוס. מדיה, תודעה, טכנולוגיה, סייבורגים, אנחנו והעתיד הפעיל, סריג של פיקסלים רוטטים. הדיון הנצחי על יחסי חומר ורוח מהות וצורה מעולם לא הוצג בחזות פסיכודאלית כל כך. עדכנית כל כך. קליידוסקופית כל כך. התלבטויות אחרונות בבלוג של עידו הרטוגזון כולל גרסאות של עטיפות.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

יום שלישי, 7 באפריל 2009

ספר חדש: עוברת אורח בדממה / פאביאן ורדיה


בראשית שנות ה-80 פאביאן וֶרְדִיֶה, סטודנטית לאמנות, נוסעת לסין הקומוניסטית ללמוד קליגרפיה וציור סיני בחבל סצ'ואן. היא מתמודדת עם שפה, חשדנות, צפיפות, דלות, לכלוך, ועם האכזריות של המפלגה הקומוניסטית הסינית שדחקה את האמנים אל שולי החברה. היא פוגשת את אהבת חייה, והופכת לאמנית מוערכת.

עוברת אורח בדממה, עשר שנות הכשרה בסין, מאת פאביאן וֶרְדִיֶה. מצרפתית: חגית בת-עדה, אסיה הוצאה לאור, 288 ע"מ + צילומים.

יום שני, 6 באפריל 2009

ספר חדש: עגור לבן פורש כנפיים מאת אריה ברסלב


הספר עגור לבן פורש כנפיים הוא אסופת מאמרים המייצגת 30 שנות הוראה ולימוד של מורה הטאי ג'י אריה לב ברסלב החי ומלמד בירושלים במקום החביב עליו - גן השושנים. הספר כולל הרהורים והסטוריה מקצועית ואישית. הספר מכיל עשרים מאמרים. המאמר הראשון, "בגן השושנים", מתאר את ההנאות והקונפליקטים בתרגול בוקר של מורה טאיג'י שהוא גם יהודי שומר מצוות. צירוף ידיים (push hands), סיוע להליכה זקופה ולידה הם חלק מנושאי המאמרים.

אריה לב ברסלב, בעל תואר שני בהיסטוריה אירופאית ורוסית מאונ' וויסקונסין, מתרגל ומורה טאיג'י צ'ואן מזה כשלושים שנה. נולד וגדל בלינקולן, נברסקה. מורהו הראשון היה קנת' כהן בברקלי, קליפורניה. ב-1988 החל ללמוד אצל בנג'מין פאנג ג'נג לו בסן פרנסיסקו ובהולנד. לימד טאיג'י וצ'יקונג באירופה, ישראל וארצות הברית. נציג הפדרציה האירופית של טאיג'י צ'ואן וצ'יגונג בישראל. יוצר תוכנית שיקום ותמיכה לבני גיל הזהב ולמאותגרים פיסית. נשוי לאן - מלמדת טאיג'י, צ'יקונג וריקוד מודרני.
כתב את הספרים: "מאחורי דלתות סגורות: התרבות הסינית ויצירת הטאיג'י צ'ואן", "על כנפי הדרקון", רומן בלשי. ספרו "עגור לבן פורש כנפיים" הינו מחווה למוריו, פרופ' ז'נג מאן צ'ינג ובנג'מין פאנג ג'נג לו ומתורגם לעברית מהגרסה האנגלית שנקראת "בגן מורי" (In the Garden of my Teachers).

"בדרך פשוטה ורהוטה אריה ברסלב מסביר את החכמה וההיגיון שמאחורי תרגול צירוף ידיים ומציג תרגילים פרקטיים לעבודה בשניים. ספר זה הוא למתחילים ומתקדמים כאחד." ניצן מיכאלי.

עגור לבן פורש כנפיים - מאמרים אודות טאיג'י צ'ואן מגן השושנים, 2007-1987, ביבליוגרפיה אנגלית ועברית.
taichi@bezeqint.net
http://www.jerusalemtaichi.com/

נזירה עירונית / דבי עשב

ערפל רך חושני
נשר על החוף:
מילים שיכורות
התגלגלו בגאות ענקים
ככדורי שלג.
היום מחקתי מתוך רשימת המטלות
אחד: את הנזיפה
שתיים: את הזיכרון איך לעמוד
שלוש: את החמלה לדחוף לפינות בקיר
ארבע: את ליטוף פעמוני הפולחן.
בקצה הרחוב עזבתי
את הצורה הקודמת
ללא עור ועצמות נקודה
עכשיו האור בוהק ללא צל.

כַּפָּרְסְקַייָה!!

כַּפָּרְסְקַייָה!!
איזה ביטוי עשיר! איזה חיבור מופלא! איזה חזון! איזה חוש מוזיקלי, בלשני! מהדהד, מחבר, מנחם... הגלישה הרוסית הרחבה מעומק החזה הלבן הרחב, העשיר, הנרגש, הרוגש, נפגשת עם הכפרה המגרבי על סכיני השרב הפנימיים שלו והחמוקים הכהים. הפניה הישירה החמה מתמלאת נענוע ארוך ותנופה מעוגלת. תחרה של גל שפה מתפשטת ומכסה את הישראלי המורכב. כַּפָּרְסְקַייָה!! תודה ללילה איצקוביץ שהביאה את הפנינה הבלשנית הזאת מאלינה הקופירייטרית. מי ייתן וניפגש בקרוב על בורשט וסיגרים. כַּפָּרְסְקַייָה!!

אַלֶס קאפּוּט / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה


אַלֶס קאפּוּט
אמר לקשיש הקשיש פחות
זה היה בהדר העיר באביב 2007
ושניהם המשיכו לנבור ולהפריד
בערמת הגרוטאות

למטה בנמל השתכשך לו בבריכות בטון
ים מופרד
חף מזיכרון

אבא שלי כשירד מהאוניה
שהביאה אותם מברלין
סתיו 1937
(פעוט בן פחות משלוש, עד שהושלמה בדיקת הניירות)
שיחק שם בחול

אחר כך
במרחק שני רחובות
ראיתי אותם שוב
הקשיש נח על גדר אבן קורא בעיתון
הקשיש פחות מחבק זוג דפנות של מקלחון.

Tokio blooming / Arie Kutz






יום חמישי, 2 באפריל 2009

דרווין, 200, DARWIN

cityfish / david michaeli / tlv / 1992


שלום רב,
ביום ב', 6/4/2009, יתקיים יום עיון במלאת 200 שנה להולדת דארווין.
הכנס יתקיים באולם דולפי, בי"ס לרפואה.
פרטים נוספים בקישור הבא:
http://www.tau.ac.il/lifesci/Darwin_Meeting.pdf
בברכה,
הפקולטה למדעי החיים

אהוֹב אותי, אהַבי אותי/ שי גטריידה

couple with peacock (detail) / david michaeli / tlv / 1999


ראו מה שהעברית עשתה:
האם שמתם לב שכשאומרים (מבקשים) אהוֹב אותי או אהַבי אותי, האוויר זורם על המילה הזאת?
עולה דרך הקנה, מתאבך בחלל הפה וננשף החוצה בקלות מבעד לשפתיים באמצעות ה- ב' הרפויה.
לעומת זאת כשאומרים:
תאהב אותי! או,
תאהבי אותי! (ציווי), זה מתחיל במעצור של הלשון על ה- ת'.
ההוראה שבטעות מבקשת להיות אהבה מתחילה בהתנגשות, היתקעות, בלימה.

ואכן: האם אפשר לְצווֹת אהבה?
אפשר לבקש אותה, אפשר לייחל לה, להתחנן אליה, ליילד אותה, אבל אי אפשר איתה בכוחו של ציווי.

ונסו את הדבר הבא:

המילים אהיה ("אהיה אשר אהיה"), הוויה ואהבה כל כך דומות בצלילן ומבחינת תהליך ההפקה שלהן בגוף.
שלושתן בנות 3 הברות.
הן נולדות בתנועה של שרירי רצפת הבטן שדוחפת אל הסרעפת שנושפת את ה-א' החוצה.
נביעת מעמקים.
הדהוד תהום רבה.
אח"כ מצטרפת ה-הא שעוטפת את הלב ומרחיבה את בית החזה.
ההברה השלישית של הוויה ואהיה : יה, איננה מסתיימת. רוטטת אל האינסוף, נותרת פתוחה .
לעומתן ההברה השלישית הרפויה של אהבה : בה, איננה אינסופית, עושה דרכה אל מושאה עליו היא מתרפקת, לוחכת אותו כמו האדווה הסופית של גל השוטף במעלה החוף.

יום שלישי, 31 במרץ 2009

לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי / קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" / ון ליר י-ם

lizard 6 / david michaeli / givataim / 1998


במכון ון ליר פועלת מאז ראשית שנת 2008 קבוצת דיון "מרחב הביטחון" העוסקת בהיבטים שונים של השילוב, ביטחון, צבא, קרקע, מרחב, סביבה ונוף. מרכז הקבוצה הוא ד"ר עמירם אורן שהוא גם עמית מחקר במכון. על פעילות הקבוצה ראו בקישור הבא: http://www.vanleer.org.il/heb/content.asp?id=779.



המפגש השישי של קבוצת דיון "מרחב הביטחון" התקיים ביום א' 29 במרס 2009. במפגש הציג פרופ' לארי אברמסון את הנושא "נופי ההבטחה והאבטחה של כביש 6 חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי".
המפגש הפעם היה שונה מקודמיו מאחר והצגת הנושא לא הייתה על בסיס מחקר אקדמי ולא על בסיס ניסיון מעבודה מעשית. הצגתו של לארי אברמסון היא סובייקטיבית מנקודת מבטו של הצייר האמן המתבונן במרחב ובנוף ומפרש אותו. הכוונה לנסות להשתמש במתודולוגיה והפרשנות שלו על כביש חוצה ישראל ולהשליך ממנה על הנוף הביטחוני הרב והמגוון של הארץ.
המגיבה ופותחת הדיון הייתה ד"ר דיאנה דולב, שעוסקת בהיסטוריה של אדריכלות והיבטיה המיליטריסטים.


לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי במפגש קבוצת הדיון "מרחב הביטחון", מוסד ון ליר, ירושלים, 29.3.09
תקציר


ככל שהמכונית מחליפה את הרגליים כאמצעי ראשוני ל"ידיעת הארץ", כך הופכים הכבישים המהירים לקטגוריה חדשה וייחודית של "נוף". הנוסע בכביש מהיר כמוהו כנוסע במסלול של אתר שעשועים המציע, מחוץ לחלון ובמרחק בטוח, אשליה של מציאות. כבישים מהירים רבים מחופים משני צידיהם בחומות המסתירות את הנוף האמיתי, ומציעות במקומו ייצוגים של נוף סמלי: צלליות של גגות כפריים, קשתות של חורבות עתיקות, או תמונה מופשטת של נוף פתוח וריק. כביש חוצה ישראל אינו נזקק לקירות מגן כדי להפריד את עצמו מהמציאות שמסביב: הכביש וסביבתו מעוצבים עד לפרטי פרטיהם כחלל אוטופי הרמטי, מרחב הסגור בתוך עצמו שמייצר "משטר ראייה" שבאמצעותו הנוף הנשקף ממנו מסופח לחלל האידיאלי של הכביש. כביש חוצה ישראל מתפקד כמה שמישל פוקו הגדיר "הטרוטופיה". אתר מוגדר במציאות, אך בו בזמן מחוץ לכל האתרים האחרים של המציאות. הכניסה אליו כמוה ככניסה לאתר מגודר ומאובטח, מבעד לשער סמלי (המנהרה במחלף בן שמן) ומבעד לשער אלקטרוני (מצלמות הניטור), המפקחים ומווסתים את נוכחותך במרחב הכביש. לכביש סגנון אחיד משלו, חוק משלו ומשטרה משלו, והוא מספק את כל צרכיו של הנוסע – משרות דרכים עד לתחנות דלק ובתי קפה איכותיים.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש – איי התנועה ושולי הכביש – מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים. הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית" המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טול כרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות – מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה בלתי מופרעת לעבר מקום טוב.

לארי אברמסון (נולד ב- 1954 בדרום אפריקה עלה לישראל 1961. הציג מאז סוף שנות ה 70- בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, (מוזיאון ישראל 1979) פרס ע"ש ז'אק אוחנה, (מוזיאון תל אביב 1991), פרס שר החינוך והתרבות (1998) ופרס פונדיק לאמן ישראלי (מוזיאון תל אביב.(2007 גלריה הקיבוץ (תל אביב 1995 הפכה למוקד בדיון על האידיאולוגיה של הנוף הישראלי("tsooba" תערוכתו וייצוגיו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל 2006בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי.
לארי אברמסון עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999 שם ייסד ועמד בראש תכנית בצלאל לאמנים צעירים – תואר שני באמנות. שימש כמרצה אורח במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה, ומשנת 2002 משמש כפרופסור לאמנות בביה"ס הגבוה שנקר, רמת גן.


תגובה של ד"ר דיאנה דולב ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון


את הדיון של לארי אברמסון בכביש 6 אפשר לסווג כניתוח איקונוגרפי של הנוף המעוצב בידי אדם, על מרכיביו השונים. איקונוגרפיה מתייחסת למרכיבים שונים של התכנים של יצירה: הסיפור, המטרה, הסמלים והמשמעויות. לכאורה אפשר לשאול: האם לכביש יש בכלל סיפור? משמעויות?
הניתוח האיקונוגרפי של כביש 6 שמציע אברמסון הוא פיתוח של הסתכלות ביקורתית שמקובלת היום אצל חוקרות וחוקרים של סביבה. זו הסתכלות מעניינת ומרתקת בראש וראשונה מאחר שהיא נותנת קרדיט להתייחסות אישית שכוללת בתוכה תפישת עולם ומבט אישי על הסביבה. ושנית, זו התייחסות שמסירה את העטיפות בהן מוגש לנו הכביש, מפרקת את הרטוריקה שמלווה את הקמתו ועיצובו, ומציעה הסתכלות חדשה ומאתגרת.
בדיון ששמענו על כביש 6 אברמסון שם בצד את הסיפור של הכביש כפי שהוגש לציבור על ידי היוזמים, תוך חשיפת תוכן אלטרנטיבי, ומתוך התבוננות ביקורתית בתוצאה: אין זה סתם עוד כביש לבעלי יכולת (מכונית, כסף לתשלום האגרה), או אולי כביש יעיל שמקצר את זמן ההגעה ממקום למקום. הוא אפילו לא חוזר על הביקורת שמציגה את הכביש כעוד מכשיר כיבוש ושליטה בציבור שאינו קשור בהכרח בתנועה בכביש – הציבור שמתגורר ביישובי הערבים הגובלים בכביש. אלא הוא מציע התמקדות בכביש ככלי בעל השפעה על מי שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה שמזמנת חוויה של הכביש. כלומר כל המשתמשים: ערבים, יהודים, תיירים וכיוצא בזה הופכים להיות אובייקטים מתומרנים על ידי ההוויה שהכביש וסביבתו כופים עליהם.
איך כל זה מתקשר לנושא הסמינר: מרחב הביטחון?
נושא הביטחון והצבאיות/מיליטריזם מופקע כאן מהדיון הישיר בצבא ופעולותיו במרחב הציבורי של מדינת ישראל והשטחים הכבושים. במסגרת הדיונים שלנו בסמינר, הדיון בכביש 6, כביש אזרחי לפחות לכאורה, שייך להיבט שרואה את ה'ביטחון' לא דרך הצבא והצבאיות בלבד. מוסדות המדינה הרי פועלות כסוכנות של הצבא, ואין לצבא צורך לפעול על מנת לגייס אותן למטרותיו. כך למשל המוסדות המיישבים, מערכת החינוך, בתי המשפט.
בעוד שכאשר הנוכחות של הצבאיות במרחב גלויה ונראית לעין ואין צורך לפענח אותה, המיליטריזציה של המרחב האזרחי סמויה מעצם מהותה: היא מוטמעת בכל רובד של חיינו האזרחיים ונוכחת בהם כחלק אינטגרלי מהם. אנחנו חיים ופועלים בתוך הוויה שמקבלת את המרכיבים המיליטריסטיים כטבעיים ומובנים מאליהם; כמו התבגרות, לימוד מקצוע, פרנסה, הקמת משפחה... אנחנו לא רואות שיש נשק ברחובותינו, עד שבאים זרים ומאירים את עינינו. אנחנו מקבלים פתרונות של כוח לכל בעיה כאילו אין פתרונות אחרים. לכן אולי אנחנו גם לא ממש ערים להיבט המיליטריסטי שבשיתוף הפעולה הממוסד והנרחב של משרד החינוך ומשרד הביטחון והצבא. אנחנו? מיליטריסטים?! רבים בתוכנו מאמינים שכישורים צבאיים מעניקים יכולות בתחומי חיים אזרחיים כמו: מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר, וכמובן מנהלי מפעלים וחברות, פוליטיקאים בכירים וכיוצא בזה. ובכל זאת, לא יכול להיות שאנחנו מונעים על ידי תפישת עולם מיליטריסטית...
התנהלות מיליטריסטית מחלחלת לחיים האזרחיים בצורות שונות ובודאי לכל אחת ואחד מהנוכחים יש התנסויות שמוכיחות זאת. מה שמאפיין התנהלות מסוג זה, בין השאר, הוא ההתייחסות הבלתי ישירה, המתמרנת, מניפולטיבית, כלפי הציבור. כאן אני מתחברת שוב לנושא כביש 6. באמצעות פרקטיקות של תמרון האזרחים הופכים לנתינים. לנתינים אין זכות לנטיות אינדיבידואליסטיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות. אלה מאפיינים של דפוסי חשיבה מיליטריסטיים, שמטפחים: קבלה עיוורת של הוראות ופקודות, צייתנות ללא תנאי, ויתור על רצונות, נטיות וצרכים אישיים.
בהתבוננות של אברמסון בכביש 6 הוא מציע אקט של מרד כלפי המניפולציה. עצם חשיפת המניפולציה היא אקט של מרד. זהו מעשה של אזרח חופשי. אפשר להשתמש בניתוח שלו כמודל להתבוננות במרחב המתוכנן והבנוי כדי לשכלל את יכולתנו להיות חופשיים ממניפולציה של בעלי הכוח. זה אולי לא יביא לפירוק הכביש, אבל לפחות נטפח את המודעות שלנו.
ההתבוננות של לארי אברמסון בכביש 6 היא דוגמה לגישה ביקורתית שמציעה מבט מפולש במרחב שכביש זה מייצר. לכאורה כביש: מעבר לכלי רכב. אולם כבר מלכתחילה אנו יכולים לשער שכדי לדון בכביש 6 ראוי לחדד את חושי הביקורת, מאחר שידוע שהכביש קודם כמפעל לאומי ממדרגה ראשונה, באשר הוא נועד כביכול לקשר בין המרכז לפריפריה.
ככל מעשי ידי אדם, יש למוצר מטרות, מהן מוצהרות וגלויות ומהן סמויות. ראייה מפולשת דרך מטרות אלה דורשת חשיבה עצמאית וגישה ביקורתית וחופשית מאינטרס, מלבד הצורך להסיר מסווים ולגלות את התוצאות הנלוות להצבת המוצר במרחב הציבורי.
ההתבוננות שלנו במרחב הישראלי סובלת משנים של גיוס כל סוכני ההיסטוריוגרפיה, התרבות והחקר האקדמי לצרכי האידיאולוגיה הלאומית. אנחנו יוצאים לטיולים עם ספר תנ"ך, דרך אתרי מורשת קרב וישובים ששמותיהם עוברתו מיד עם הכרזת המדינה.
מזה כמעט שני עשורים נפתח הדיון האקדמי לגישות ביקורתיות שמסתכלות על המציאות שלנו דרך פריזמה שמורכבת מגישות כלליות ולא רק כאלה שמייחדות את המציאות שלנו כעומדת בנפרד. מתוך גישות אלה הסלילה של כביש 6 ועיצוב סביבתו מעלים שאלות כגון: את מי ממדר הכביש? אילו מטרות פוליטיות וחברתיות עומדות מאחורי ההחלטה לסלול אותו? איזו תמונת עולם ואילו דפוסי חשיבה מתחזקים כתוצאה ממנו? למי יש אינטרס להכניס אותנו לתוך בועה מעוצבת על פי אינטרס לקדם אג'נדה לאומית יהודית? וכמובן, איזה קשר יש לממצאים שעולים משאלות אלה עם חיזוק המיליטריזציה של החברה בישראל?

יום ראשון, 29 במרץ 2009

מטוסי ענק / מורן בצר

jet1 / david michaeli / tlv / 1992


מטוסי ענק
בטנם -
מיכל תסיסה של געגוע,
פגישות מוחמצות
מרחפות מעל
אוקיינוסים עמוקים.
זרות
לא נעלמת
רק מחליפה פונדקאי
בפנים שטוחים.
בשולי תמונה
מצוייירם אנחנו
הלומי לבבות
ששיניי זמן ומרחק
לא הותירו בהם סימנים,
דמותך פועמת בי
קרובה
רחוקה.

יום שישי, 27 במרץ 2009

שמעתי את הסירנה שרה / דוד מיכאלי


david michaeli / siren / tlv / 1992


שמעתי את הסירנה שרה


שמעתי את הסירנה שרה
תאי גופי שלי שינו כיוונם
אל רקמת האור המזמר
קראתי קריאה

שמעתי את הרוח נושבת
כאבי בשרי שלי שינו מבטם
זה הזמן הנוהר אל הים
שתקתי שתיקה

קשור בספינה חולפת
חבלים אוסרים את בשרי בנחמה
כל ביתי מרוקן וכואב
שמעתי את הסירנה שרה.

קשור אל חזי הכואב הזוהר
קראתי קריאה
שתקתי שתיקה
שמעתי את הסירנה שרה.

אני הוא זה / אדוויטה אהובתי


frog 1 / david michaeli / tlv / 1992



לכבוד הופעת התרגום העברי של הספר
אני הוא זה
מאת ניסרגדטה מהאראג'
מדף בית הוצאה לאור

תור גונן ואיתמר בשן שמחים לארח בבית בהאוונא

דיונים על אדוויטה

סדרה בת חמישה מפגשים עם מורים וחברים לדרך
בהשתתפות דיויה (שחר לב), מתרגמת הספר לעברית


במהלך כל מפגש ניתן לרכוש את הספר

31 למרץ יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם לילה קמחי
14 לאפריל יום ג', חוה"מ פסח בשעה 20:00 שיחה עם לילי בנטב
14 למאי יום ה', בשעה 20:00 שיחה עם ענת צחור
26 למאי יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם סטיבן פולדר
18 ליוני יום ה' בשעה 20:00 שיחה עם ערן הרפז

המפגשים ייערכו על בסיס תרומה ונדיבות לבם של המשתתפים

לפרטים: טלפון:03-6025429 או במייל bhavana@bhavanahouse.org

תיעוד וידאו של הפגישות יעלה באתר nrg

לילה קמחי: שוהה תקופות ארוכות במזרח, בתרגול במנזרים ובמרכזי מדיטציה, ועם המורה ההודי המלמד במסורת האי-שניות, ראמש באלסקר. תלמידה ומורה בדרך הויפאסנה והדהרמה. מנחה ריטריטים, סדנאות מדיטציה וקבוצות קבועות ומלווה יחידים בהנחייה אישית. מורה בעמותת 'תובנה' הישראלית, במרכז 'גוף-נפש' ובמסגרות נוספות ברחבי הארץ. מתגוררת במושב גבעת יערים שבהרי ירושלים.

לילי בנטב: מורה ליאנה יוגה, היוגה של ידיעת העצמי האמיתי והאמת המוחלטת. גישה רוחנית זו באה לידי ביטוי במפגשים שהיא מקיימת ובשלושת ספריה: "מודעות – האבולוציה הסמויה", "אלוהים של יום יום", ו"סאטסאנג – מפגשים עם האמת". הוראתה מבוססת על נסיון חייה העשיר, על עבודתה האמנותית, על מחקריה ביוגה ועל התנסות עצמית ישירה באמת הרוחנית העל-זמנית.

ענת צחור: מורה בכירה ליוגה, מנחה מדיטציות, סדנאות ומפגשי דהרמה. הקימה את "יוגה סטודיו- בי"ס ללימודי יוגה ודהארמה" בת"א. חוקרת ומתרגלת למעלה מ- 25 שנה יוגה ומדיטציה. מחברת הספר "מדריך מפה לריפוי טבעי- הדרך לחיים בריאים" בשיתוף עם ד"ר ראובן ברק בהוצאת מפה, 2005. מרכזת ומנחה קורס מורים בכירים ליוגה דהרמה בשיתוף קמפוס שיאים באוניברסיטת ת"א.

ד''ר סטיבן פולדר: מורה, מנחה, חוקר וסופר. פעיל שלום ואיכות הסביבה. מבכירי מורי הויפאסנה בישראל- מתרגל מדיטציה בודהיסטית ולומד את הדהרמה מזה 25 שנה. ממייסדי עמותת תובנה ועמותת שביל הזהב, העוסקות שתיהן בתפיסה הבודהיסטית ויישומה בחברה. עוסק בחיבור שבין בודהיזם ויהדות ובקשר שבין מדיטציית תובנה וחיי היום-יום. עוסק במחקר רפואי בתחום צמחי המרפא וידוע בעולם כמחברם של 12 ספרים בנושא צמחי מרפא ורפואה משלימה. מראשוני הישוב האקולוגי כליל, בו הוא מתגורר עם משפחתו .

ערן הרפז: עוסק במדיטציה ולימודים בודהיסטיים ברחבי העולם מזה כ-15 שנים, במהלכן עשה תקופות ארוכות בדממה במנזרים ומרכזי מדיטציה בהודו, נפאל, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. מלמד ומנחה ריטריטים של ויפסאנה, סמינרים וסדנאות מטעם עמותת 'תובנה', מכללת 'רידמן', 'ערנות' ועוד, ומוביל מסעות מדיטציה להודו. מתגורר עם אשתו ובתו, ביישוב כליל שבגליל המערבי.

ד"ר תור גונן: מתוּרגלת בדרך למעלה מ-30 שנה. מזה כ-15 שנה תלמידת הדרך הבודהיסטית במסורת התרוואדה, מקיימת אורח חיים נזירי ותקופות התבודדות. מייסדת שותפה של בית בהאוונא, מרכז מדיטציה בודהיסטי בתל אביב. מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהאמה. מרצה וחוקרת מסרים ערכיים בתקשורת ויזואלית.

ד"ר איתמר בשן: פסיכולוג קליני בכיר ומדריך לחיים. מזה כ-15 שנה תלמיד הדרך הבודהיסטית, שתובנותיה ארוגות בעבודתו הטיפולית, המתמקדת במצבי מחלה, זקנה, שכול והתפתחות אישית. מייסד שותף של בית בהאוונא, מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהרמה. שוהה לתקופות של תרגול ולימוד במנזר אמרוואטי.

דיויה (שחר לב): מתרגמת הספר "אני הוא זה" לעברית, היא תלמידה של פפהג'י. חיה שנים רבות בהודו וכיום חולקת את זמנה בין הודו לישראל. דיויה תרגמה לעברית את הספרים "האמת יֵשנה", "אוטוביוגרפיה של יוגי", ו"הסוטרה של חוי ננג". "אני הוא זה" מתורגם לעברית ברגישות, בתבונה וברמה לשונית מצוינת, מתנה לקהל העברי.



שירי יסוד / שי גיטריידה

shell 11 / david michaeli / rg / avit 1990


שירי יסוד הם טקסטים שליקטתי מפיותיהם של אנשים עם פיגור שכלי בינוני-קשה. רשמתי אותם בצורה של שירה.
ככה הם נשמעים לי: שירה. שירה בעגה מְפַגְרית.
מדוע שירה?
מהי שירה?
נדמה לי שזה משהו שנוהם לתוכנו תכנים עלומים, מבדר בתוכנו צעיפים מלמלתים של יש ואין, מכסה גְלויים ומגלה כְּסויים, מגיע אותנו אל מימדים סתומים -
במקרים רבים הטקסט "המפגרי" הוא כל מה שאותו אדם יכול להפיק מילולית, הוא משמיע זאת באופן רפטטיבי מספר רב של פעמים במשך היום. מובלעת בו נהמת לב, קולה של נשמה כלואה בבקשה קשר עם העולם שמחוצה לה, תרועה המבקשת לקרוע פתחים בדפנות פְנים ולמוטט חומות בחוץ.
אני שומע את המוסיקה שלה.
ביאליק כותב ב"גילוי וכיסוי בלשון" על חווייתו הטרום שפתית של אדם הראשון בפגשו את איתני הטבע. באוזניו של אדם הראשון מתנפץ רעם וכל מה שהוא יכול להפיק זוהי ההברה ררררררר....אולי ממנה נולדה מאוחר יותר המילה רררעם? בתוך הנהמה הזו דחוס יקום שלם. כל התודעה כולה.
לתחושתי בטקסטים הללו מתממש הרעיון שביאליק מנסח.
הטקסטים נאמרים מחוץ לתרבות, ומבקשים לקרוא ולקרוע את התרבות אליהם, להשתייך.
מזמינים את התרבות להתרחב אל תוכם. אבל התרבות לא יודעת להתרחב. התרבות מעדיפה אורך. מסתפקת בנשימה שטוחה; אז מה אם אפשר להוריד את הנשימה אל הבטן?
התרבות רוצה תכלס; שְכלים טכנולוגיים שיעמידו לרשותה עוד ועוד מנגנוני שעבוד, שליטה וניצול. והתרבות לא יכולה להרשות לעצמה קריעת המסכה המונחת על פניה.
על כן התרבות נותנת לתודעות הללו לגור באזור תעשייה, בין מפעל בטון לפנצ'ריה ומסגריה.
משם הן נוהמות אלינו: "היי, אנחנו כאן, יצריים, כואבים, מתענגים, מרגישים, רוצים, לא רוצים. לא נוכל להיות אחרים משהננו, מבלי שתהיו אחרים משהנכם. בכם הריפוי שלנו, אנחנו הריפוי שלכם..."


שיר חמישי


היום יום? ---
מה יש היום? תרביץ היום לאימא של מומי תרביץ היום לשי
יקשרו אותך, ייקחו אותך לבית חולים, לאיזה בית חולים?
באמבולנס, באמבולנס ייקחו אותך, מי ייסע איתך?
לאיזה בית חולים?
לגהה
יש עוד בתי חולים
יש הרבה בתי חולים
איזה? איזה עוד?
רמב"ם,
בילינסון,
שלוותה,
איכילוב,
איזה, איזה עוד?

שיר שישי


למה מתוק?
שמתוק לא יחשוב שהוא מתוק,
אז למה?
שיחשוב שהוא גם לא מתוק
אז למה אוכלים דברים מתוקים?
למה?
כי הם מתוקים? כן?

שיר שביעי


טיול
בוא נלך טיול
נו בוא


שיר שמיני


מתי מימה תבוא?
היא כבר כאן

שיר תשיעי


אני חושבת שֶכן

*וריאציה על שיר תשיעי*

אולי כן

*וריאציה נוספת

אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי
אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי

שיר עשירי


איפה יוסי איפה הוא
איפה יוסי איפה הוא
איפה הוא איפה הוא
הוא הוא הוא
הוא הוא הוא



ועדת פיל / אריה קוץ


שירי נמלה / שי גיטריידה

david michaeli / blue genum / givataim / 1999


בטלפון שאלתי "למי לשלוח את הקבלה"
אחרי שענית, שאלת אתה "מה עוד?..."
נתקעתי
לא הייתה תשובה מוכנה

הנה, מצורפים כאן שירי נמלה.




נמלה שחורה רצה בחול
בדיוק מעל הצל שלה

בדיוק מעל צלהּ
רצה
נמלה

הנמלה השחורה רצה
מעל הצל שלה
מדידות אסטרונומיות יגלו השפעות, שינויים, סטיות, עיוותים,
ואת האפשרות להתקין ביניהם זוויות
וכיוצא בהן

בדיוק מעל הצל השחור
רצה נמלה
עד כמה חשוב לו לצל הדיוק
משוחרר מן המאמץ ה-
כלל לא חשוב –
דִיוּקָהּ
דִיוּקו

נפלא לשכב בחול החם בקיץ החדש
לגרוף וליישר, עד ימַתח חָלק הדף - שאחרי שעה קלה כבר יתפזר -
ובקנה של קש (פליטת הים) לרשום ולצייר –
דג, רכבת, שמש, אווירון,
איש וסוס ועגלה וילד שנוהג
לפתע מתפרצים אל השדה
נמלה וצל

תזזית מקוטעת, חפְזון אנה ואנה
ריקוד של פעולה
רוטטים זה בזה בלי רווח
בדיוק

(כְּ)חרוזים על חוט (אי הנִראות הגדול)
אדמת חול
צל
נמלה
גלגל עין
שמש נוסעת ברקיע קיץ כחול

agnus

abstract sheep / yarden moshe michaeli / givataim / 1997

זו היתה הפסקה ארוכה / כתוב

זו היתה הפסקה ארוכה גם בגלל היציאות למדבר וגם בגלל ג'ט לג שנמשך עד שהסתגלנו חזרה למרחבים האורבניים והאלקטרוניים. אתם לא יודעים כמה שמחנו לראות שישנם 16 קוראים קבועים שביקרו אותנו מידי יום ביומו. תודה. מסתבר שזה נותן כוח וגם תקווה. באמת בראבו. הנה מיקבץ שהצטבר. כפי שאתם רואים הצטרף אלינו שי גטריידה. מאמר הלחם הוא לקראת פסח. מאמר הפרח הוא משום שליד הלחם צריך גם פרח להתבונן בו. חג שמח לכולכם. השארו איתנו.

יום חמישי, 26 במרץ 2009

פרח / דוד מיכאלי

flower / steven moore / israel / 2007


בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.

לחם / דוד מיכאלי

breadtimes / david michaeli / ink / a4 / tlv / 2001


פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: כל אימת שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שהתבואה שתגדל בשנה הזאת - כל מי שיאכל ממנה יהיה למשוגע. אם כן, יטכס עצה. ענה המשנה למלך למלך: יפרישו באסמיך תבואה בעדנו, כך שלא נצטרך לאכול מן התבואה החדשה, שהרי להכין בשביל כולם אי אפשר. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו בלבד לא נהיה משוגעים, ואילו כל העולם כולו יהיה משוגע, אז יתהפך המצב - ואנחנו ניחשב למשוגעים. על כן, בוודאי נצטרך גם אנו לאכול מן התבואה הזאת. אבל רק זה, שנסמן סימן במצחינו, כדי שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. כך, כאשר אהיה מסתכל על מצחך, וכן כאשר תהיה אתה מסתכל על מצחי, נדע על פי הסימן שאנחנו משוגעים.
רבי נחמן מברסלב


לחם! כאשר אני חושב על לחם עולות בי כה הרבה שאלות! נניח שהעולם המיקרוביולוגי הוא תבוני. או חלקו. נניח שהשמרים או החיטה הם החלק התבוני. נניח שאנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים או הנגיפים. הבינה וההתפתחות של האינטליגנציה האנושית מתואמת על פי הנהוג לזמן גילוי החיטה. לשימוש בבצק שתסס. אולי ההתפתחות אינה כפופה להתיישבות ארוכת טווח במקום אחד על פי המקובל, אלא לריכוז מיקרו אורגניזמים בגוף או בפונדקאי האנושי, או שמא האנושיות כתכונה שאנו מכירים היא התוצאה של הסימביוזה הזאת?
האם ייתכן שטקסי הלחם והיין או הלחם והמלח הם למעשה טקסי ריבוי והעברה לנשאים חדשים? האם ייתכן שמנהג הנשיקה הוא החלפת אורגניזמים ומידע? האם ייתכן שענן המיקרואורגניזמים הנו ישות אחת מתפתחת? והאם ייתכן שרעיונות ומצבי רוח נשתלים מטופחים ומבשילים בנו דרך ישות זאת? או אולי זהו תוצר סימביוטי?

האם ישנם בכלל חיים תבוניים ללא מסה של מיקרואורגניזמים? האם הלחם או הבצק התופח ומוצריו הם כמוסות התעבורה והשכפול של ישות זאת?

מהי רמת ההתפתחות, האינטליגנציה וההפשטה של חברות ללא לחם? הייתכן שאין שום קשר בין חיטה ולחם ללמידה רעיונות והתפתחות? ואם יש קשר מהי ההשפעה של דיאטה נטולת לחם? מהי ההשפעה של צום ממושך והריסת משק החיידקים בגוף? ואם כך האם לחם ובשר הם ההרכב המושלם המייצג את גופנו ואת שותפיו הבלתי נראים?

מה הקשר בין לחם לבשר, והאם יש קשר בין לחם למוסר? מדוע הלחם נחשב לקדוש? האם אמונתנו נגזרת או מוקרנת או משודרת או נספגת מהחייזרים התוססים שאנו נושאים? האם יש קשר בין פעילות מוחית לרמות התסיסה בגוף?

האם אנו תלויים בלחם? האם אנו מכורים ללחם? מהו המתאם בין נוכחות לחם וחיטה לחישובים, אמונות ושפה? כיצד מתחוללת נביטה של רעיונות כמעט בו זמנית בכמה חלקי עולם ביחד? האם הידע או היצירה או התחושה או הניסוח נובעים למעשה משורש אחד של ישות הדגן? אלוהים המופיע בתסיסה במקום בפיצוץ? ואולי התסיסה היא פיצוץ מואט?

אולי אנו יכולים להשתמש במושגים של תעבורה נגיפית, שימור נגיפי, תקשורת נגיפית, הפצת מידע נגיפית, השתנות והתפתחות נגיפית, אנרגיה נגיפית. זה נשמע מבטיח: הטלוויזיה שלי עובדת על שפעת. המחשב שלי עובד על שעלת.

מדוע הגדרות ותיאורי היצירה וההגות הרעיונית מבוטאים בדימויים של תסיסה, גדילה, הפצה, או מגפה? האם אלו מגיפות תודעתיות? כיצד ניתן להסביר את סערות התודעה והדימוי הבאות לידי ביטוי מעשי בהתפרצויות הכיבוש הפראיות של האנושות, את השתלטות הרעיונות או קליטתם ההמונית? את האופנה, הטרנד, הבהלה לזהב, או אולי המגפה השחורה, השפעת, הקומוניזם או הדמוקרטיה.

כיצד לפרש את ענני התופעות וההכרה אם לא במושגי השכפול וההתרבות של המיקרואורגניזמים המתפתחים או מתים בהמוניהם. כמו הקדחת של המלריה המתפוצצת בכבד. האם אנו נוטלים חלק בהזיה פטרייתית עולמית או קוסמולוגית?

מחול ויטוס הקדוש המופק מתסיסת הפטרייה ונבגיה בגרעינים המושחרים של התירס הקדוש, טירוף להבת המכשפות הסגולה של השיפון, אקסטאזה נובעת רק מדוגמית רקיק הלחם שהוא גוף האלוהים שבכנסייה, מדיטציה מרוכזת מספל האורז הבודהיסטי, ברכת הלחם. אלוהי הדגן. אולי אלוהות הדגן? דגון? היש בכלל חלומות ללא דגן? האם הדגן יוצר את החלומות?

האורז המותסס, השעורה המותססת, ההצטברות הגבינתית בין בהונות הרגליים, ההפרשה שבנרתיק, יקומי החיידקים שבמעי הגס. אלו, כנראה, שומרי סודות תעשיית הצואה ממש כמו בנק שמרי תפיחת הבצק הממתינים כאוצר בקירור, ליצירת לחם חדש. יש משהו מרענן בידיעה שיש יקום תבוני בפי הטבעת שלי. אולי בכלל אני נשלט ומכוון על ידי תבונה זאת.

בואו נביט על הדבר שנקרא קאנדידה. אנחנו שומעים שהוא קיים בגופינו כאורגניזם קבוע בריאות, במעיים, בהפרשות. איפה לא? ורמת הבריאות או העייפות או התזונה קובעים את גודלו ומצבו. אם רמת המערכות שלנו יורדת רמת החייזר הזה עולה ולהפך. פטריית שמרים זו מתקיימת בנו עד מותו של הגוף ואז היא מתפרקת החוצה מתמירה בחסד מופלא את הרקמות שנעזבו מרוחן הקודמת ונבנית ומטפסת אל פונדקאים או שותפים אחרים. או אולי חוברת לענן האורגאני האין סופי הזה שחלקים ממנו ספוגים בנו או אולי להפך, אנו ספוגים בו. מי הם ספינות ביולוגיות אלו של הפטרייה היקומית הזאת? שרות השליחים הנגיפי, הנבגי, כל מערכות העל המתוחכמות, גאוניות, חומרה ביולוגית משכפלת את עצמה. טכנולוגיות-על של תעופה, תנועה, שימור חיים, שימור מידע, שיכפול והפצה.

מהו הזמן הנגיפי? האם ניתן לקרוא את ההיסטוריה בעיניים ''נגיפיות''? את ההתפתחות האורבאנית? מהי התבוניות ובמה היא מתבטאת? בזיכרון? ברגש? בסדר? בחסד? בהחלטה? בסגנון? חשוב מכל, מה מקומי בסערה זו? האם ביכולתי להחליט? עצם השאלה היא אמירה, שאפילו תופיע כאיסור, מגדירה את התשובה החיובית.

יום שני, 16 בפברואר 2009

חופשה / שי גטריידה

customer samurai, david michaeli, givatime, 1999


חופשַת מַשְמַע קיץ לַתלמידים נושא ניתֵן (כמו
המוח שלהם שבור ומגמגם),
לא ים פשוט לארמונות ניבנה בחול (עת
יֵין אצות יתסוס ירקיב בַּמסביב, ולאיטן, משֹוּרטנות, מדוזות נמסות)
לא ארטיק ללקק עד סוכריות מחוספסות
שלל לשונות צבועות במנטה, דובדבן, מִשְמש, כתום, כחול, סגול (או
אבטיח לפחות, בערב, ומעט ריח של לימון).
וקיץ לא גם למחנות הרְבּות בהם כפיתות סֵיזַל, צביטות, מצמוץ ונשיקות
בכפתורי שדיים לעתיד (אפשר
בנֶטֶש יאֲפילו סוד, אך כאן ימתיקו בַּכּוּרות),
שמן צ'יפס ומוֹר הטוּנה יִמְשַחוּ השפתיים העוברות.

לא כלום מאלה לוּ יהי לוֹ
(קיץ מתפתל לחופש)
+ תאריך 2.7 (שני
לשביעי) פותח פעילות וכאן השיר מתחיל בַּעקרונות :
הנ אָה וְ ה נ עָה
הצט רפ ות חו פש ית גמי שותמב נית התר ג לו תלס יטו אציות ח דשו תב ח ירה ש ינוימִבְ ני
למיד ה וְ הפק הלמי דה וְהפ גה פ עילו תגופ נית קיש ורל תארי ך

תגמול על המאמץ, תגמול על המאמץ.

בשעה 0830 (אפס
שמונה שלושים)
קיץ של ממש, לא פריקי שכזה רגיש, מרגיש, אינו יודע את עצמו, שרוף במיץ, מקטיר עשן ירוק מריר לאלף עזאזל, מורד, לא מתגייס, ערגונותיו אל אֱרְאלי האור צולב,
ומסתלבט לו ברצינות תמוהה, כמו לא בנעלי בלט רוקד על פי תהום, מוׁעד להתרסק, על שן צוק זו של הנושא.
ניתן אותו דידקטי, פדגוגי, אקדמי, שבַּ"כִּי, נְהֲלי כזה. בטוח, סטטיסטית מאובטח, נְעול פינות, סגור מראש, נטול אי הבנות, בשפת לא כלום כללית, לגמרי לא אישית, שומם, עצוב, מרגיע כמצופה,
כמו שצריך (כלומר),
אוי, כמה, כמה מדכא.

ובשעה 0900 (אפס
תשע אפס אפס) כפופה לאובייקטיביות מדדי הערכה כגון:
חש וב ל שמו ר עלסד רוליי דעהת למ ידיםמה מת רחשה תל מיד ים יפ יקו תוצ ריםשו נים בתח וםהאומנ ותקולו ת י צי רותוכד' ה נאהותגו בות ח יוב יות תוצ רשל טיפ וחהס ביבה שת ילהוגינו ןכל כית התייצ רמז ון מס וים מה טב ע ה נ אָ ה וּ:
מופרטת (כרוח השעה), ריקה (מרגש, מדמיון),
נושפת, מתנשמת, מלחיתה;
שביעות רצון, שביעות רצון.

שיכר אצות חמוץ נִכְרֵה במשתאות דרוזופילה שלנו,
שמן צי'פס ומור הטוּנה, יזילו השפתיים העוברות.

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

לעולם אינך יכול להביט ביופי / הנה חזרתי / דוד מיכאלי

1.
לעולם אינך יכול להביט ביופי


לעולם אינך יכול להביט ביופי במלואו
אלא רק להציץ בו במבט מצומצם
כאשר אתה אוחז בחבל ביטחון
או שוקל עוגן כבד המוביל אותך לאפלה
היד הנוגעת בשמיים
שרצפתם מאדימה בתום שטפונות הלילה
או הפנים הטבולות ברוח בוקר שקופה
מתעלמים בחיבה מכאביה של כף הרגל
אליה רתומים גידי הגוף הרועדים
חבלי מפרש הרוח





2.
הנה חזרתי


הנה חזרתי
כדי לטעון את החדרים הקרים
בריח של אורז חם
וניגון מתמשך של גוף

הנה חזרתי
למלא את החלל בין הקירות
בריח דק של בושם ובישול
לכבוד יום הולדתנו הפתאומי

הנה חזרתי
להבריח את הצללים חזרה לפינות
להשאיר פרחי פירורים על השיש
לראות מגע של אור בוקר מצייר את
עלי השיח שבחוץ פנימה בחדרים

הנה חזרתי
ממתין בסבלנות לשריקות הקומקום הכבד
ולקפה הטחון הצונח בדממה חייכנית
מעבר לשולי הכפית המהרהרת
מעל שתי כוסות

הנה חזרתי
לחם ומלח ושמן טוב וכוס חמה
וקולות ללא הדים בחדרים
הנה חזרתי הביתה


דבי עשב שירים חדשים


צלליות בשקיעה, צילום סלוני כצמן, 2005



נתקבל במזרח הרמון ב SMS

Debi – 20.01. 2009 17:06:58

להלן מתכון העוגה:
100 גר' שמרים של כמיהה
80 גר' קרני שמש
200 גר' רוח זֶפיר
50 גר' אבק כוכבים
3 ביצי עוף החול
1 כוס חלומות
חופן צלילי אדמה
קמצוץ חריף של תימהון
כף מרקחת עלומים חומדי לצון
גרד עננים וכפית שמרי חרדה (לאיזון)
לבחוש, חום של 180 מ' למשך זמן...
עד להזהבה משיבת נפש
לבוראה



נתקבל במזרח הרמון על פתק צהוב מצורף לעוגת גזר מצוינת.

וכמו אלת הגורל
עומדת על כדור
כשעיני מכוסות, כנפיי מתוחות,
וקרן שפע בידיי
מאורה מקרה עיוור.
בן חלוף, קל ומלא חן
הרגע הזה.

יום שבת, 10 בינואר 2009

עמותת ענ''ב כסוכנת תרבות לנוער מנותק: פרויקט התנהגות שטח ינואר 2009

עמותת ענ''ב – משרד הרווחה - אגף תקון - חסות הנוער
התנהגות שטח - שביל ישראל דרום X3
פרויקט ירכא – ינואר 2009
בין התאריכים 11 לינואר ל 31 לינואר 2009 יצעדו על שביל ישראל דרום מערד עד אילת בני נוער ערביים כחלק מתוכנית הטיפול דרך שטח של חסות הנוער – משרד הרווחה. המסע ייערך במשך 21 יום רצופים במתכונת של ראלי הישגי. מטרת המסע היא שיקום חוויית כישלון לחוויית הצלחה דרך מאמץ מתמשך הכולל לימוד ניהול עצמי וחברתי, וחווית נוף להעלאת סף רגישות אצל המשתתפים.

לצוות ענ''ב בשטח נבחרו כמדיניות מכוונת מומחים מבוגרים בעלי ניסיון חיים מוכח בשטח וחינוך, בעלי תפיסה בין תחומית של תקשורת והתנהגות. צוות זה יפעל גם כפורום חשיבה נודד לפיתוח תוכניות. לצידם ואיתם פועל צוות הרכזים, המדריכים והעובדים הסוציאליים של מגן נוף הרים – ירכא.

המסע הוא יוזמה של אנשי חסות הנוער ועמותת ענ''ב.

חומר רקע ורציונל:
גלות, מסע, בחירה – טיפול דרך שטח, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, גבעתיים, 2008
סיכומי עוצמה במדבר – פרויקט 6 שבועות, ניר גור, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, ירושלים, 2006
חיזוק תחושת יכולת בקרב מתבגרים בסיכון – מחקר פעולה, פרופ' רחל לב-ויזל, (עכשיו אונ. חיפה) אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2002.
זמן המדבר, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור, גבעתיים, 2001


צוות ענ''ב (סדר אקראי):
דוד מיכאלי (55) – מרכז ומפתח תוכניות שטח ענב, סופר, אמן, מומחה לתנועה והתנהגות שטח.
רון בן דור (43) – פסיכותרפיסט, מנחה סדנאות ניהול לגופים פרטיים וממשלתיים, גשש.
שי גטריידה (48) – מורה לחינוך מיוחד, סופר, איש טבע ושטח. עבד עם אוטיסטים, מפגרים בכל הרמות, מחנך בדורה, נתניה.
ניר אונגר (50) - מומחה למסעות, מומחה לתנועה. עבד עם חולים סופניים, נגמלי סמים, פתרונות לאלימות בחברות מהגרים.
ניר גור – (58) – מחנך ומייסד שיטת טיפול דרך שטח מדברי בארץ. מנהל חילוץ ובטיחות, מרכז הדרכת שטח. עובד עם משרד הרווחה. ניהל את בי''ס שדה עין גדי.
עמית שריג – מומחה לטיפול מיוחד וטיפול שטח, מאמן אישי, ניהל את הוסטל טבריה חסות הנוער
חנה הררי (56) – מחנכת ומורת של''ח, לוגיסטיקה ואירועי שטח. עובדת עם מלכת המדבר בארץ ובחו''ל, אגד.
אורית שריג – מורה לחינוך מיוחד, מומחית לניהול וארגון.

בנוסף:
גל בלווה – עו''ס ענ''ב
פניאל קריצ'מן – נירים שכונות

זמן המדבר / הארגז השקוף / שביל ישראל / דוד מיכאלי

desert gates / david michaeli / 2005



אני יוצא היום למדבר לפרויקט של שלושה שבועות רצופים על שביל ישראל דרום מערד לאילת. הפרויקט נערך מטעם עמותת ענ''ב – משרד הרווחה - אגף תקון - חסות הנוער. אנחנו מוליכים במתכונת של ראלי רצוף קבוצה של נוער ערבי ממוסד נעול של משרד הרווחה.
מעבר למסע וערכיו הטיפוליים לגילוי עצמי, ובעיצומו של מצב המלחמה, אנחנו מציבים אמירה ברורה של דווקא כן להומניות ושיתוף פעולה ואופק אפשרי. בפעם הבאה נשמח לקחת איתנו למסע אזורי פוליטיקאים בסיכון מקצה הרצף לשינוי נקודת מבט, הבנה וקבלה של האחר, העלאת סף רגישות, פגישה עם העצמי ופגישה עם הנשגב. פורום נודד לפיתוח תוכניות. אין כמו תרמיל כדי להוריד אותך לקרקע.
אני לוקח אתי לפטופ ואקבל מיילים גם בתיבה הרגילה של מדף וגם בתיבת דואל של
Enavdesert3@gmail.com
להתראות


היום בשבת בבוקר בבננה ביץ' בקפה אחרון לפני היציאה עם ארי אברהמי ודבי עשב, שאל אותה ארי איך היא מעיזה או מצליחה להיכנס למי הים הקרים ולא לעצור. דבי שהיא רצה למרחקים ארוכים ענתה בפשטות: פשוט לא מפסיקים.



הנחות עבודה

יש יחסי גומלין בין תהליכים נפשיים לגופניים. יש בסיס גופני לכל התהליכים הנפשיים. (הנחה מימי היפוקרטס ועד היום).

הכר בי היא ההנחה היסודית של כל אחד ואחת.

אי הכרה או אי שימוש או חוסר ביטוי או חוסר אמונה ביכולות גורם תסכול. התסכול נובע מתלות במשוב של סביבה וחברה להגדרה עצמית. שחרור מהתלות הוא שחרור מהתסכול.

אחריות מסייעת להגדרה עצמית ושיוך. הגדרה עצמית ושיוך משפיעים על מצב נפשי. אחריות מסייעת למצב נפשי.

מרווח של תנאי חיים יוצר ריק. מצב של ריק יוצר תנאים לדיכאון. כישורים של הפשטה והכלה להגדרה עצמית מאפשרים להתמודד עם ריק. הגדרה עצמית יסודה בקפיצה מנטאלית של הימור להאמין ובהמצאת העצמי. הקפיצה המנטאלית מביאה להכרה בעצמי כנוכחות קיימת שאינה תלויה בהגדרה. בתנאי הישרדות קשה לקיים דיכאון. בגלל הסיבות הבאות: יש מטרות מידיות ומטרה כוללת, אני מכיר בעצמי בהכרח מתוך שאיפה לחיות.

השאיפה לחיות תלויה באמון שיש סיכוי גם ללא סיכויים.

אמון משמעו לא להיות מובס. אי אמון משמעו להיות מובס.

תרגול והפשטה מאפשרים התמודדות מוצלחת יותר במצבי דחק.

הפשטה מאפשרת הכלה. הכלה מאפשרת מרווח להתבוננות על חשבון תגובה ודחפים. התבוננות מאפשרת משוב עצמי. משוב עצמי מאפשר מרווח להתבוננות שניונית. התבוננות שניונית מאפשרת הומור.

ככל שיכולת ההפשטה עולה רמת האלימות יורדת.

הארגז השקוף
מודל התנהגותי

מעבר לשטח, לגוף ולהכרה – עקרונות טיפול שטח דרך רגעי אמת

בבואנו למדבר, על פני השטח ותנאי השטח המוחשיים והנראים, אנחנו נתונים בארגז שקוף בלתי נראה.

הארגז השקוף הוא סך התופעות ההתנהגותיות והדחפים שכדאי להכיר אותם בתנאים של לחץ ומצבים משתנים.

הארגז השקוף הוא המושא של טיפול השטח.

הארגז השקוף מחולק למחלקות: הטייס האוטומטי והתנהגות לא אוטומטית, מטרות ומטרות-על, הפריצה, החזרה.


1. הארגז השקוף:

הטייס האוטומטי הפרטי (הקשר בין הגוף להכרה, התניה והתמכרות)
חיקוי הרגל והכרח – 3 דפוסי פעולה מקובלים
ראייה – קופסת המשובים
דריכה – חשיבה, תחזוקה ושינוי
מזון – התניה והתמכרות
קצב – הפנוט והתמכרות
פחדים – דפוסים של ריגוש ושליטה
סיכום ותוצאה: עיוורון ופיכחון

הטייס האוטומטי החברתי (אינטרסים)
זוחלי יונקי עילאי – מודלים חברתיים
מודל משפחה – מודל קבוצתי
סיכום ותוצאה: יחסי כוחות, שיפוטיות, פחדים ותוקפנות

סיכום ותוצאה כלליים: עיוורון, שיפוטיות ופחדים

2. הרחבת הארגז השקוף:

התנהגות לא אוטומטית (עם כלים של אמנות חזותית)
הפשטה מול כאוס בשטח: קו השמש וכיוונים
הפשטה מול כאוס בשטח: חדרי שטח, רחובות וגבולות
הפשטה מול כאוס בזמן: קו השמש גבולות וקווי זמן, זמן ואין זמן
הפשטה של תפיסת הריק
הפשטה של תפיסת העצמי כמה קטן כמה גדול: גבהים, טווחים, זמנים
הפשטה של תפיסת העצמי במערך חברתי – בימוי, תקשורת, ניהול
3 שאלות
סיכום ותוצאה: אחריות וניהול – טבע האדם ומודל תינוק נופל לבאר

סיכום ותוצאה כלליים: ראייה, פרופורציות, אחריות


3. כלים ליציאה מהארגז השקוף:

התנהגות לא אוטומטית מטרות (עם כלי שיווי משקל ומשובים)
תשומת לב: מחייבת רצון מיקוד כוונה, כהחלטה
רגישות: מחייבת הקשבה והתבוננות
ראיה: מחייבת עצירה, הקשבה והתבוננות
הפשטה: מחייבת קבלה והכללה.
סיכום ותוצאה: ככל שיכולת ההפשטה עולה רמת האלימות יורדת

התנהגות לא אוטומטית דרך חוויית רגעי אמת (עם כלים של אמנות קרב וזן)
גרף מאמצים של אימון מיוחד עם מעבר של קו היפוך
מודל מעוין: קליטה והתרחבות, לימבו, התכנסות ויישום
מצבים מטורפים - חידות מטורפות (קואן) – הקשבה
פעולה ללא פעולה: היענות מחוץ לדפוסים נרכשים
סיכום ותוצאה: חווייה והכרה של רגעי אמת מחוץ להתניות, מחוץ לאמות מידה ומחוץ ליחסי כוחות

הפריצה: (התרגול הארוך ו"כך מעצמו" צ'אן בודהיזם / זן)
מתחוללת מעצמה בדרך
יזומה על ידי המטפל כמורה
ניצול הזדמנות על ידי המטפל כמחפש וצייד הזדמנויות
סיכום ותוצאה: הכרה בעצמי מחוץ להתניות ויחסי כוחות

מטרות-על:
מפגש עם הנשגב
חוויה של תום
סיכום ותוצאה: חוויית אמון

סיכום ותוצאה כלליים: ממצב של חוסר אמון למצב של אמון כלשהו


יום רביעי, 7 בינואר 2009

I AM THAT / "אני הוא זה" יצא לאור בעברית



"אני הוא זה" ספר השיחות של ניסרגדטה מהאראג' יוצא לאור בעברית ב"מדף בית הוצאה לאור" ומתייצב על מדף הספרים של ההגות הקלאסית. תרגמה אותו שחר לב ובשמה ההודי: דיויה. היא זאת שתרגמה לעברית גם את "הסוטרה של חוי ננג". את מפעל התרגום הגדול של הספר "אני הוא זה" עשתה שחר מתוך תחושת שליחות ורצון והצליחה להעבירו לשפה העברית ברגישות, בתבונה וברמה לשונית מצוינת. לקהל העברי הספר הוא מתנה גבוהה ועמוקה שנפתחת לפניהם בפשטות במאה ואחת שיחות מאירות ופוקחות עיניים.

המתרגמת נולדה וגדלה בקיבוץ ועשתה דרך ארוכה להודו שם היא מתגוררת עכשיו כאדם פרטי ולמעשה שייכת למעמד בלתי מוגדר של אנשים אמוניים מאוד נטולי ממסד וכותרת שמספר חבריו בעולם הולך וגדל. המעמד הזה נוטל חלק פעיל בעיצובו של העולם באמצעות אי הזדהות עם כוחניות והכרה בייעוד פנימי של עזרה וקשר. מעבר כל כך גדול גם גיאוגרפית וגם פנימית מחברה מגויסת לנוכחות עצמאית מזכה אותה בתואר "עברייה" בזכות עצמה ולא רק בזכות מורשת.

לפני כשש שנים, כשנתיים לפני פטירתו, שוחחתי עם אבי הזקן שישב בשתיקה בכסא גלגלים. באותו יום הייתי במצב רוח רע מאוד. לפני שהלכתי אחזתי בידו ואמרתי לו, שמע אבא, הוא הסתכל בי. אני כישלון כלכלי. הוא אמר: זה לא חשוב. לא האמנתי למה שאני שומע. אמרתי לו: לא הצלחתי בשום דבר בחיים. לא כסף, וגם היחסים שלי לא משהו. הוא אמר: זה לא חשוב. באמת? אמרתי לו, זה מה שאתה חושב? הוא הסתכל עלי. כן. הוא אמר. וכל הדברים רכוש והצלחה, מה שאנשים חושבים? הוא אמר: זה לא חשוב. התחלתי לחייך. אני אוהב אותך אמרתי לו. הוא הידק את ידו על ידי. הלכתי משם בלב הרבה יותר קל. ככל שעובר הזמן אני מעריך את השיחה הקטנה הזאת כאחת המשמעותיות שהייתה לי בחיים. הוא אהב אותי.

כשעבדתי על הספר עם שחר נזכרתי שוב ושוב בשיחה הקטנה הזאת. הספר "אני הוא זה" הוא מדריך טרמפיסט מפורט של עדויות לכל השיחות והמצוקות מסוג זה עם אבחנה ברורה בין מה שחשוב באמת לבין מה שאין לו תוקף. איכשהו כשקוראים בו, הלב הופך לקל יותר.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

טוויט טוויט / שי גטריידה

momentary reflection on movement # 4 / david michaeli

טוִויט, טוִויט צעק הפָּרוּש
או הסרג'נט
כפי שאימי קוראת לו
זֶכר, כנראה, מילדותה המנדטורית
וקפץ אל הקרקע
מעץ הברוש

שם עוד נותרה ערמת גרעינים
אותה פיזר אמש בני הפעוט
עת כיוון להאכיל את התרנגולות

אַאוּ, אַאוּ פעה "חתולי" – סריס על ארבע שחור –
את מצוקת בטן הבוקר הריקה שלו
ובזנב זקור עשה דרכו אל הצלחת
במסלול שגור

הציפור, היכן שהייתה, פתאום משהו זז אצלה
ניד קטן, רפרוף לובן אברות הסרג'נט
לא היה זמן בינם כשהחתול נדרך
כולו שריר אחד ותיכף ניתז
גץ שחור חם-קר
מתיישר
והדבר שהיא הייתה מחובק
במלתעותיו

אני נזכר עכשיו בפטר והזאב וגם ב - Mocking Bird של בוקובסקי
אבל כאן לא היה מי שיזהיר
והציפור – כלל לא בנויה לזאת - לא חיקתה את החתול
לא עשתה שום הצגות או משהו שיכול היה להרגיז
החתול לא כעס עליה, בקושי הבחין בה, בטח לא באופן אישי
היא פשוט הייתה שם לא מודעת לנוכחותו, שמחה לאכול מן האדמה, מרפרפת בגובה נמוך
עושה את שאסור היה לה לעשות בקרבתו

אני נשבע שהם היו שם זה לזו
כמו פטיש למסמר, כמו אוכף לסוס, כמו דרום לצפון
אחרת מה הוא?
פעם אפילו ראיתי ציפור עפה ישר לתוך הלוע שלו
הוא עמד והיא פשוט נכנסה פנימה
אוספת את כנפיה כמו מבקשת לקנן על חודי המלתעות

הניח אותה למרגלות הברוש
ופעה שוב את ה- אַאוּ, אַאוּ

רוח נוגע בעץ התות
אל האדמה יורד
גשם
פרי
מתוק