יום ראשון, 19 ביולי 2009

אסתטיקה, ציידים, פורנוגרפיה ועובדים זרים / דוד מיכאלי

cobalt madonna / david michaeli / tlv 2000



אסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים / דוד מיכאלי

בשנת 1975 הגעתי לריו דה ז'נירו היישר מן הקרנבל הגדול בסלוואדור בהייה. לצד הסמבה והטנגה, מרצפות החוף המעוטרות ושדרת התפוזים, מתחת לצילו של הגואל המאובן מבטון הפורש את זרועותיו על ההר שכונה פעם חרוט הסוכר, או בשמו המוכר יותר הקורקובדו, הגיבן, סיפרו לנו גם על המשטרה החשאית המוציאה אנשים מבתיהם. לקראת הפסטיבל, כך סיפרו לנו, הורידו פבלה שלמה של פחונים, משום שחסמה נוף של בית מלון שאירח ועידה, העמיסו את תושביה והורידו אותם 1000 ק''מ אי שם הרחק מריו, לגורלם. שמענו את זה על רקע לילי שבו בצמתות הפתוחות אל ארבעת רוחות השמיים הוצבו נרות, קערות פירות, פרחים, וחלקי עופות מבותרים שהוגשו כמנחה בטקסי מקומבה פרטיים וקהילתיים. זה היה אכזוטי, מפחיד מעט בתחום שעדיין יכול להיחשב כתיירותי אבל בהחלט כבר היה שייך לעולמותיו של גרהם גרין שבהם נשק המערב הלבן לחום האפל. אבל אנחנו היינו צעירים ותמימים. טפשים מוגנים גם על ידי צבענו, גם על ידי שיוכנו התיירותי, גם על ידי הקהילה היהודית. חודש לאחר מכן בדקו לי את הדרכון בפנים חתומות כשאני עומד בקבוצה ליד קיר ותת מקלעים טעונים מכוונים אלינו, יומיים לאחר ההפיכה בארגנטינה בדרכנו למפלי האיגואסו. חזרנו לברזיל, לסאו פאולו. בתחנת הרכבת המרכזית וברחוב שלידה ראינו מצוד קבצנים נכים שהוטלו על ידי סניטרים לבושי לבן אל טנדר מכלאה ופונו בשם האסתטיקה מהעיר. לאן? משיכת כתפיים. לג'ונגלים במקרה הטוב. למחרת היינו על הרכבת לבוליביה ולא חזרתי מאז לברזיל. ההפרטה, האסתטיקה, הציידים, מסתבר שאסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים, – כולם הגיעו לכאן, אל ארץ ישראל, זו שתמיד עמדה לה בלבי זכות הארץ הישנה והטובה והמוחלטת. אני מרגיש זר, עובד זר. הפעם אין רכבת להסתלק איתה למחוז שעדיין איננו מכירים את אלימותו ועוולותיו. הפחד של העובדים הזרים הוא גם הפחד שלי. אם היופי הוא אהבה, האסתטיקה היא פורנוגרפיה.


פחד
רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.


השנאה
כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.

יום חמישי, 16 ביולי 2009

עשב / דבי / 16.7 / נזירה עירונית

לא ידעתי
כיצד הורגים את החלום
ולא את מידת השתיקה הדרושה
בשיחה עם רוחות רפאים
אלף לילותיי ועוד לילה חולפים
בחדר מבואה המתהדר אבנים יקרות
הספור רק החל.
כיצד אוכל להטיב להבין
את שאינו נופל לארץ
שלעולם נאחז בשארית הרוח מן הדרום
הדוהרת אל זוהר הצפון?!
הגלים באים ובאים
לעולם אינם מגיעים –
הגאות והשפל תמיד על גבול השפיות.
אני חוצה אל אזור הצללים,
בצניעות מתבוננת בירח כתום ששוקע
ומותיר אחריו את החשיכה:
הרופא היחפן היטיב עמי:
הניח רטייה, תמצית עשב אברהם
פטרייה יפנית וכדור סגלגל
שהילכו עלי קסם של הבראה
ויכולתי לראות מבעד לאובך
צללית של אל קדמון המשייטת
בסירת דייגים כחולה.

שי גטריידה על "אל הגבים" מאת יעקב שבתאי

אל המרחב המדברי שאליו "כתוב" משקיף, אני מבקש להביא את אחד משירי הזמר העברי היפים בעיני. השיר הוא מעשה הכְלבה יוצא מן הכלל של מילים ומנגינה. המילים המועטות מצפינות סיפור ישראלי שלם של יום מסע מדברי. המנגינה הארגובית פוסעת איתן מן האור הראשון , דרך שעות החום הכבד עד לחושך בהרים, בשבילים מוסיקליים מאוד לא ברורים, אך מפתיעים כל כך והרמוניים.
מוכרים לי שני ביצועים, שניהם נהדרים. האחד של הפרברים, האחר של גידי גוב.

אל הגבים/ מילים: יעקב שבתאי/ לחן: סשה ארגוב

עם אור את הגבים יצאנו לבקש
בדרך למכתש
ואת צחקת בקול, פניך בהירים
תראה, הן השבילים פה לא ברורים

בכל המרחבים רק עיט יחידי
ידך בתוך ידי
הבוהק הלבן מכה בסנוורים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים

היובש השקט, שפתייך הצמאות
ורחש לטאות
האור כבד כל כך, פניך בוערים
אלי, הן השבילים פה לא ברורים

שער ראשינו באבק הפך שיבה
פתאום הלילה בא
צנחנו על החול, החושך בהרים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים

יום רביעי, 15 ביולי 2009

קירקה / דוד מיכאלי

יהודית סספורטס the witness


קירקה

בספינה לבנה של גבס
שמע את קולה על קצוות הגלים
מכליב אותם לרקמה מתנועעת
רגלו שבורה, דם על רקתו. מהיכן לה את שמו?
אביה היה נגר כך אומרים ואמה היא תופרת
עינה היתה אופל פלדה מעוננת
היא חיה במקלט גרעיני וכאשר הובילה אותו לשם
הושמד העולם שבחוץ, בפנים
על שולחן הגזירה הגדול
מצא את אונות חבריו למסע מוגדלות לפרטים,
פתיל מדידה אדום מפותל לידן.
היא נגעה בו לרגע ביד מעוצבת שויתרה על הכל
ספינת גבס לבנה התפוררה שוב לחול
ממרחקים חצה כאב חד של צחוק הדלתות הכבדות
את הרשת שטוותה זמן כה רב
כאשר נשק לקשוות המתוחות
של שפתיה

קטאגאמי - גלופות נייר יפניות

פתיתי שלג בענני ערפל, תקופת מייג'י 1868-1912 42X30.5 ס''מ, אוסף שנקר

תערוכה מדהימה של נחישות, דיוק והתמדה עם מחוייבות עמוקה להתבוננות כתכונה אנושית. ללא מילים שיעור יסוד בעיצוב ואמנות.

האגודה לידידות ישראל-יפן

המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע''ש יחיאל נהרי, רמת-גן רח' חיבת ציון 18


ק ט א ג א מ י
גלופות נייר יפניות


הקטאגאמי, גלופת הנייר היפנית (ביפנית "קטא" פירושו דוגמה ו"גאמי" פירושו נייר), הומצאה בתקופת נארה (794-710 לספירה).

גלופת נייר משמשת לצביעת בדים בטכניקת הקטאזומה (צביעה באמצעות גלופה). בטכניקה זו מניחים את גלופת הנייר על הבד ומושחים דרכה דבק אורז שנועד לתחום את גבולות התפשטות הצבע. תפקיד הגלופה הוא לשמור על דיוק ולאפשר חזרה של עיטורי הצביעה.

הגלופה עשויה משתיים או משלוש שכבות של דפי נייר המופק מעצה של עץ הקוזו. דפי הנייר מודבקים זה לזה באמצעות מיץ אפרסמון, והוא שמקנה לגלופה את הגוון החום-כהה. אמן הקטאגאמי נדרש לשליטה עליונה בסכין החיתוך, ואין כל אפשרות לעשות תיקונים בנייר לאחר שנחתך. סוגי הקטאגאמי השונים נבדלים זה מזה בסכין החיתוך ובאופן החיתוך של נייר הגלופה.

בתקופת מייג'י (1912-1868) שימשה טכניקת הקטאגאמי לעיטור בגד ה"קאמישימו", לבושו של הסמוראי שכלל מעיל ומכנסיים. בקיוטו עיטרו ציורי הגלופה את קימונו ה"יו-זן" של מעמד האצילים שהיה עשוי ממשי יקר, אך היה אפשר לראות את עיטורי הקטאגאמי גם על בד הקימונו הפשוט "יוקאטה", ששימש לבוש יום-יומי. בתקופת טאישו (1926-1912) עדיין רווחה והתפתחה טכניקת הקטאזומה. לאחר מכן בתקופת שואווה (1989-1926), עם התפשטות מנהגי הלבוש המערבי, בחרו פחות ופחות יפנים את לבוש הקימונו לחיי היום-יום, ועקב כך פחת מספרם של האמנים היוצרים בטכניקת הקטאגאמי. לאחר מלחמת העולם השנייה, במסגרת המאמץ להחזיר עטרה ליושנה ולשמר את האמנויות המסורתיות המיוחדות ליפן, הכריזו השלטונות ביפן על אמנות יצירת הגלופה ואמנות הצביעה בגלופה כאוצרות תרבותיים לאומיים.

התערוכה "קטאגאמי – גלופות נייר יפניות", שלראשונה בארץ מוצגות בה מספר רב של גלופות נייר, מאפשרת לצופה הישראלי להכיר מקרוב את האסתטיקה הייחודית של אמנות הקטאגאמי. מרבית הגלופות המוצגות בתערוכה הושאלו מאוסף שנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב. כמו כן מוצגות כמה גלופות מאוסף ג'ורג' חורש. בתערוכה מוצגות גם גלופות נייר מעשה ידיה של טאיקו קושידה אליאש. טאיקו היא אמנית קימונו שיוצרת בטכניקת הקטאזומה, וכאוצרת שותפה של התערוכה חקרה את אוסף הגלופות של שנקר ושל ג'ורג' חורש.

זה לא מתח זאת מועקה / שי גטריידה / מתוך "סוף חורפית"

tigermount, david michaeli, judea desert,2001


מכורבל בשק השינה, השמים מעל היו קרים, חלקם מכוכבים וחלקם מוסתרים מאחורי עננים. עשהאל הרהר שהוא שכח מזמן את דבר קיומם ושכח כי יש מראה שכזה של עומק ושקט רוחש. הרהר על שקט רוחש, כי אחת לכמה רגעים חלף לוויין בדרכו מאי אן לאי שם ומדי פעם בפעם נפל כוכב. הוא הבחין שקבוצת הכוכבים גימל הדרום כבר זזה קצת מתחילת הערב. אמר בלבו שבדיוק השקט הזה דרוש לו, הנה זאת התחלה טובה לדבר שלא הותיר לו כל בררה אלא ללכת עד כאן. הוא שאל מה עושים עכשיו בבית, הקשיב לסביבה ושמע את נהמת מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, שמע את חריקת השיניים של לַחְמון המעלה גרה, ומדי פעם בפעם מחרחר, ופתאום תהה כמה זמן לילה כבר עבר ולא היה יכול להשיב, אף לא באומדן. רק ידע שעל אף עייפותו הרבה – השינה הלאה ממנו.
אחרי עוד זמן הוא הכיר את האי שקט שנכנס בו. ניסה לגבור עליו בכל מיני תרגילי אטימת מוח בתוך השק שינה, אבל הוא הרגיש לא נוח לטמון את ראשו בשק השינה כי מה אם תתקרב אליו איזו חיה רעה, יש פה צבוע וזאב וקרקל, אולי איזה נמר אחד נשאר. לחש לעצמו זה לא אי שקט. זה מתח. יצא מהשק להפיג את המתח בתנועה. התקרב אל לחמון וראה שהוא רובץ אך צווארו זקוף ומבעו דרוך וערני, עוקב אחרי התרחשויות שהיו נסתרות מעשהאל.
ועשהאל הלך לקושש, ליבה מגחלים את המדורה והניח קומקום לתה, אוף כמה לאט עבר הזמן עד שהתה רתח. עשה פיפי אחרי התה וחזר לשק השינה, שוב הסתכל בשמים ושמח לראות עוד טיפונת תזוזה, הנה קסיופיאה הסתובבה מעט סביב צירה. והוא הרהר מזל שאני רואה לוויינים עפים. וכוכבים נופלים. מקצבי קסיופיאה איטיים מדיי בשבילי. אוף. עד שהם זזים. ולא. אלה לא כוכבים, אלה שנופלים. בכוכבים מתכוונים לכל מיני שמשות שמתכלות מתוך בעֵרה פנימית. אלה שנופלים הם חלקיקים אבקיים. נסחפים ונלכדים בכוח, נמשכים ומתחככים, ונשרפים. בהירים כל כך. כל כך בהירים. וקצרים. זה רק שאני מביט מכאן טועה לחשוב שהם גדולים וכבירים. והוא חשב על בהירותם; איזו בעֵרה מרוכזת מפיקה אותה. והוא חשב על ההסתובבות של הגופים השמימיים סביב עצמם, ואיך תנועתם קשורה בתנועת גופים אחרים. על תנועות התרחקות הוא הרהר ועל תנועות של התקרבות.
ועדיין הייתה השינה רחוקה ממנו. כבר שכחתי את זה, אמר בלבו, אני כבר לא רגיל לבדידות. אוף אם היה לי פה אוטו הייתי עכשיו נוסע הביתה. ועוד קצת אחר כך אמר בלבו זה לא מתח זאת מועקה, ושוב יצא מהשק ושוב ליבה את המדורה ועוד זמן העביר על ידה, אינו מצליח להתקדם הלאה במחשבותיו וגם לא להיחלץ מן המועקה או לדלל אותה. הוא אמר "זה יותר מדיי בשבילי, אני הולך לאבד פה את הקצת שפיות שעוד נותרה בי. מחר באור ראשון, לא מעניין אותי מה יהיה עם לחמון, אני רץ לכביש ועולה על הטרמפ הראשון שיעצור לי". והיה בהסכמה הזאת עם עצמו דבר מרפא ואחריו הרגיש שהוא כבר עייף באמת וחזר לשק השינה.
שארית הלילה ההוא עברה עליו בין התעוררויות שבהן היה מצלם בעיניו את תמונת השמים להיווכח שהכוכבים אינם נחים במסילתם ונעים אל דעיכתם, ובהתעוררויות היה מרגיע ששום חיה רעה אינה זוממת עליו, ובהתעוררות הלפני אחרונה, אור ראשון כבר האיר, הרגיש איך באה עליו הקלה עצומה על אף שרירי הצוואר והכתפיים התפוסים ועל אף הלאות שממנה נפקחו עיניו. באור הראשון הזה אהב את קול מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, אהב את שחור הזנב הראשון שבא להתעניין על ידו בפְרִירות כנף וזנב, אהב את לחמון הרטוב מטל שעדיין היה דרוך וערני אבל דבר מה נראה בו ידידותי יותר ורך כלפיו, ואמר "עכשיו אני אישן עוד קצת", נרדם הפעם לשינה שלווה ועמוקה אם כי קצרה, וממנה הקיצו אותו הצקות זבובים וקרניים של שמש מדברית חמה.

יום שלישי, 14 ביולי 2009

צפריר / דוד מיכאלי

ze'elim, david michaeli. judea desert, 2005


צפריר

לזמן מה הייתה זו סכירת אבן על נתיב הזרימה שחרבה ושְמה נסחף ועצר מעט מזרחה. בירכת צפירה נמצאת על סיפו של המפל הגבוה של נחל צאלים. במשפט הזה זורמות כמה משמעויות. ראשית, "נחל צאלים" הוא הביטוי העכשווי של הקצה המערבי והיהודי שהורכב לישראליות ונושא עימו כמובן את המשיחיות כמרכיב מובנה את הגלות והגְזֵרה המדבריים וכן את הנִיסִיוּת. שנית, הוא מכיל צליל צל רחב נוף כמו צאלה, וצאלון, וגם אצילות והאצלות, כלומר, דבר גדול מתיאור שאורו או צילו שוטפים מטה במדרג ואל דרגות תחתונות. מדרג ודרגות הם גם אום דרג' ודרג'ה, מקום ומקום במדבר יהודה. ושלישית, הוא מכיל את השם הבדואי, הן בהדהוד פונטי והן בזיכרון ובהדחקת הזיכרון בוזמנית שהם מרכיב טראגי קבוע בתנועות האנושיות הגדולות ששטפו באזור ובקהילות הרופפות הגילדניות שנאחזו בשוליו עם שוך המערכות השולטות, אם בצאן, בשוד, או בדפנות הסלעים כנזירים, צרובות, מכונסות, מוכנות ליגון שיטפונות. "ואדי סייאל" הוא ואדי השיטפונות.

השיטפונות עצמם דומים לקאלפות הגדולות. תמיד הרגשתי כי השיטפון מוחק את הדף ומותיר אותו נקי או לבן, כמו הבולדרים הגדולים, למחזור קיום חדש. אפשר לומר שהנחל הקניוני הזה מוחק וכותב את עצמו מחדש באמצעות מחזורי השיטפונות כפלימפססט של אבן.

הוואדי נמצא במדבר יהודה, שם שאוחז בתוכו את הגנטיקה הרומנטית והקנאות המדברית של שטחי קיצון, הישרדות, רועים, בורות מים, עומס חום כבד, מגילות כתובות פגומות המסרבות להימחק, מצוד מורדים, שוד ומצוקים, יוני סלע ונחשי אפעה. את מסרי האהבה הביישניים מעבירים הרועים באביב באמצעות סימון ענפי רותם פורחים.

שיטפונות מוליכים בהתגשמות פתע כמויות ענק של מי סחף, חובצים את החומר, מעלים קצף, נועצים גוויות בסדקי סלע, מבריחים נחשים אל דפנות בוץ ונעלמים כשהם מותירים גבים מלאים מים חומים שלאחר כמה ימים הם מצטללים עד כי לעתים אינך מאמין שיש בהם בכלל מים. כה צלולים, כה דוממים. בזמן מועט הם מתייבשים, חלקם נטמנים. אלה שנותרו מוצלים מתעננים לירוק, פוחתים בחום השמש ומכהים לשחור על קרקע נטולת חמצן.

הגבים, מכתשי אבן בסדקי המעוקים המעוקלים המוצללים שבקרקעיתם ובתחתית המפל. חלקם נסתמים בסחף הזורם, חלקם נפתחים. תלוי מה עוצמת הזרם. וכך גם ברכת צפירה, הגב שבראש המפל הגדול, שהייתה סתומה במשך שנתיים ובשיטפונות האחרונים נפתחה מחדש.

תארו לעצמכם צוקים של אבן גיר שצבעה חום, מתנשאים לגובה של עשרות מטרים, או צונחים לעומק, תלוי מהיכן הינך מביט. קו יתדות מתכת קדוחות בסלע ומחוזקות בשרף אפוקסי מוליך על פני הצוק הכמעט אנכי, ביטוי עכשווי של ישראל שהתיילדה אל מולדתה הממשית או המטאפורית, צמודה אל צוק ההיסטוריה לעתים במהופך כמו שממית חרדה, חלק גדול מגופה נשאר מפרפר בזיכרון בארצות אחרות, במחוזות אחרים. לקראת התחתית דילוגים על בולדרים, החום הופך ללבן, במבט למערב רואים מפל שלילי עם צניר חלק בשלישו העליון מעבר לחצר סלעים סגורה. יוני סלע ממריאות באדיקות באלומות האור בקתדראלה המשוקעת הומה לפתע ודוממת שוב, גלישה בעזרת ידיים ורגליים אל קרקעית מרוצפת חצץ ואבנים גרופות שצבען לבן מוחלק כעצם קר, הזרימות הקשות אינן מאפשרות לשום פטינה להצטבר.

אז, בין קירות מצוקים, במבט מזרחה, נפתח מרחב ריק, עם רכסים מעורפלים באופק. עדיין איננו רואים את המפל, אבל הבריכה, בריכת צפירה, הנה היא. גב שקט. מפעם לפעם רעד על פני המים. רוח הקניון, נשימת המרחב הגדול שבחוץ אינה חדלה. רוח קלה, צינת עומק שהשמש מבקרת בו מצד אחד אך לרגעים מועטים באמצע הרביע הראשון של היום, ועוד רגעים מועטים מצד אחר לאחר אמצע היום, בריכת המים המשתנה והדוממת, לפניה ומטה בעומק עוד שני מטר, המשכה, בריכת גב נוספת של מים רועדים ממתינים, והלאה מעבר לשפתה הלבנה נפילה ארוכה אל המדרגה הראשונה וממנה הלאה ומטה מטה ריק גדול.

מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה לבדו, כי זה הדבר שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה ע"פ מילון ספיר היא גם עליית השחר, עטרה, תור השעה היעודה. והצפירה היא הזאפירה הבדואית, והזאפירה הוא הזֶפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, הרוח הקל שמרעיד את פני המים ונותן לנו תחושה שיש מסתורין חי בנקיק העמוק, כמו במסתורין החי של ההשתנות מן הדומם אל המובחן, כאשר שחור נמזג כחול וההמתנה הדוממת מסתיימת על רמת המדבר ואחרי כן בני גוונים, ולתכול ולוורוד בתנועת האצבע הקלה של הרוח, צפרירי בוקר. יום בא במדבר. גבולו רך לרגע, פניו קשים. וכאן, מה שגרם לי לשבת ולכתוב את כל זה, היו כמה דברים: האחד, תקופת המתנה ארוכה מאוד, לילה מאוחר או אשמורת אחרונה, שנתות ארוכות שבין שלוש לחמש, של המתנת הכתיבה. וההמתנה הזאת שבסופה צברה קוצר רוח, תמה כשנסחפתי בקריאת ספר. כל השנה האחרונה הייתי עסוק בענייני מדבר, שמיעוטם היה בגלות המסולעת שמדובבת אלי ורובה היה תוכניות וארגון ומחשב ופגישות. כשכלו כל הקיצין וחברתי הפכה להיות נרגנת ואני הייתי לרגזן, חזרתי להתבונן בקצה העיר במדבר המים בשעה שבין הלילה ליום, עם בוקר, כדי לשוב עם רוח מפויסת יותר.

שם קיבלתי משותפה להתבוננות, רצה למרחקים ארוכים, כרך קטן של שיחות. שבעה לילות של חורחה לואיס בורחס. (הקיבוץ המאוחד, 1995, בתרגומו של אורי פרויס). והנה בהרצאה הראשונה שלו על הקומדיה האלוהית, בעמ' 22, בורחס מתאר בוקר בכור המצרף שבקוטב הדרומי בשורותיו של דנטה ומנהל דיון על השחר העולה, הגוון המתוק של הזאפירו. מילה שבאיטלקית מתנגנת, פוקחת עיניים, הומה כיונה. אבן חן מן המזרח שצבעה מקובל ככחול. צבע, ספיר, תכלת. אלו שלבי הפיתוח. כך גם תרגמו לעברית.

האם הזאפירו של דאנטה הוא הזאפיר שמשמעותו בערבית "המנצח"? הסאפיר שמשמעותו בערבית שגריר או שליח? זְפיר שמשמעותו בערבית אוויר או עדן? הצבע הכחול אינו מוזכר. הוא מובלע בביטוי הגוון המתוק בבשורת הרווחה שלו, בשמי השחר, בזיכרון אזכור אבן החן. ומה עוד מובלע שם? האם ידע דאנטה כי צבעיו של הספיר משתנים? האם ידע היוצר כי הספיר נחצב מתוך המעמקים ונולד אל האור לאחר תהליך של ליטוש וצריפה? האם ידע הכותב כי הוא השני בקשיותו לאחר היהלום ועמיד בפני פגמים ושריטות? האם הכיר המחבר את תופעת שלושת (או ששת?) קווי האור המחוברים לכוכב המופיעה בספיר המלוטש? האם הייתה לכך השפעה על מדורי יצירתו? הידע הסופר כי הספיר קשור לסתיו? עונת המעבר? זמן השתנות ושיטפונות? היקפנו מעט את האבן עצמה, אך אצלי מיד קם צלילה של המילה. היכן הזֶפיר? הרוח?

ברכת צפירה הנה היא שוב מול עיני, שפה צרה של חול גרוס ואבנים, צוקי גובה, צל ציפור, וקצה פתוח אל המרחב הגדול במזרח, אשה נחה על האבן הלבנה לצד המים, והרעד. הרעד הלוא הוא הזפיר שלי. הצפריר. ברכת צפירה, בירכת צפירה. וזה, הדבר שקם, הכתוב מול המקום, היה צפריר בפני עצמו. חושך מוצק איבד את יציבותו ועוד לפני שהבחנתי בשינויי הגוון, כבר קם רוח, רעד קל שלא חדל, ואז, אור הכתיבה. וכמובן המעבר המוחלט בין האפס לאחד. בין הריק לפעולה, בין טרם היות הדברים להיותם, בין אי אבחנת הפרטים לאבחנתם, בין הוו-ג'י לטאי ג'י כפי שהתופעה מכונה במושגי הקוסמולוגיה הדאואיסטית וכפי שנרתמו המושגים האלה במאה השש עשרה להשתנות הגדולה, קו הזמן שחצה את העולם והדהד ממערב למזרח וחזרה, רוח שאמר: פועל לא פועל, זפיר המערב שבישר שיטפון ורעם של המהפכה התעשייתית, הכתובה, הדפוסה, ואת המושג הבינארי שהמריא על צילו. והמעבר הזה הרי משמעו בין אפס לאחד והוא גם המעבר הנורא שבין הדף לאלף. היכול הנייר לתקשר עם הכתוב עליו? שאלה איומה.

ממד המצע חוּצָן למישור העשייה. זוועה גזורה היא. ברוח הקלה הזאת של סוף השבוע האחרון פגשתי על מארג הטקסט של שיחותיו של בורחס עם עצמו, דבר נוסף. בשיחה על חלומות הבלהה הוא מספר בעמוד 41 של הגרסה בעברית על אחד מאחייניו שחלם שהלך לאיבוד, פחד, הגיע לבית עץ לבן עם מדרגות מסתובבות, פרוזדור ודלת ומהדלת יצא בורחס. הילד שתק, ולאחר שנייה שאל: תגיד לי מה אתה עשית שם? ובורחס, המפוחד, ממה? עובר באחת לאינטלקטואליזציה של ממדים ושיפוט על חוסר אבחנה בין חלום לערות. והרי יכול היה לבחון את השאלה בעיני המשורר. הרי הילד הוא שער, בין תבניות שלא נוצקו סופית. מה עשה בורחס במחשבתו של הילד? לא בבית הנחלם שצבעו לבן, אלא מה עשה שם במחשבתו של החולם? ואולי לכך נתן תשובה מודעת לא מודעת בסיפורו "החורבות המעגליות".

באותו מאמר הוא נוגע בשני מרכיבים הכרחיים של חלום הבלהות: תחושת הזוועה, והשקט הנורא. והרי זוועה טמונה בכל פתיחת דלת, ואולי התקווה שנמצאת שם, בפעולה, נגזרת מן הזוועה, שרק לא תופיע. והשקט הנורא הוא אנו לבדנו. הנטושים. ועל שפת המפל הגדול כדלת לא דלת לאינסוף, ובתוך המעוק האפלולי חבויים נמצאים תמיד שני המרכיבים האלה שדוחפים אותנו לטפס על קירות פשוטו כמשמעו, והקרקעית ממתינה תמיד. רק הצפריר גואל אותנו מהדממה הנוראה, כאשר הוא מעביר את תודעתנו מן הדף הריק אל העשייה הנושבת. ובעמוד 119 שבתרגום, בשיחה על הקבלה, מצטט בורחס את ברנרד שאו: אלוהים נמצא בעשייה.

בצורה נפלאה מכל הסבר מצאתי טעות הגהה בגרסה העברית בלב הספר מעט לאחר אמצע עמוד שמאלי לקראת סוף פסקה, בשיחה על ------ ? נכתבה המילה בו, בצורה: בוא. כלומר עם א מיותרת, היא האלף המפורסמת שבורחס משדך אותה תמיד לדמוניות המקסימה של האלְףְ, הסיוט ובו בזמן גם ההתחלה שלעולם איננו מאמינים בה והיא מפרנסת את המעגל הנצחי וחורבותיו הכתובות. הסופר מחייך אל הנכתב מעצמו. הנכתב מעצמו מגחך על הסופר. וכמובן, למרות שבשטף הקריאה ציינתי בזיכרוני את המקום לשוב אליו, לא מצאתי אותו למרות שדפדפתי וחזרתי וקראתי שוב ושוב ושוב. האין ההזדמנות מופיעה לפנינו פעם אחת? וההחמצה? ורק הזיכרון של מה שאין להוכיחו, וההיוותרות על קָצֶה חלוּם שאין סוף לעומקו, ומה שנותר לנו, עיוורים כשמשון לפני שנמוטט את ההיכל שבתוך ההיכל, הוא להפנות את פנינו, פני זאב, תודה לזאב, בודדים, למגע הכה מתוק, הילדותי, של צפריר הבוקר הנושם, המבשר של זהב הזריחה, צבע שהוא משלים לכחול וחובר אליו מאז ומתמיד גם בתחושה העמוקה של הקדמונים שחיברו ספיר וטורקיז לזהב וגם בערכי המתמטיקה, הרוח שהתגשמה לדימוי בתוכנת הפוטושופ שבהוראת היפוך הופכת את הזהב ואת צבעי האדמה ואת צבע העור שלנו עצמנו לכחולים. בממד אחר של אנטימטיקה או אולי מטאמטיקה אנחנו כחול. שם השמיים הם המדרך העמוק היולד אותנו. וצבעם מהו? הרי ככל שאנו מנסים לגעת בהם כְּחוּלָם וזהבם נמוגים לאפלה מנוקדת. בהרצאתו על העיוורון מצטט בורחס את גתה: "כל מה שקרוב מתרחק". גתה היה זה שכינה את שעות השחר של היוצר "זהב נמס". ילד הייתי, מתבונן ארוכות בשמים, ראשי סחרחר, מנסה לתפוס את עומקו של האינסוף. לימים פגשתי בריק שבין הכתובים איש בשם פול צלאן שהתבונן גם הוא בתהום זו. הוא אמר: מי שעומד על הראש, השמים הם התהום שלו. רעד עובר בפני המים כאשר בעומקם מעבר לתהום המצוקים נעים העננים.

צפריר / ספור / פורסם בתרבות וספרות, הארץ 10.7


מה שאני רוצה להתייחס אליו הוא הרעד הזה שעל שמו קרויה הבריכה, בריכת צפירה. הצפירה על פי מילון ספיר היא גם עליית השחר, והצפירה היא הזאפירה הבדווית, והזאפירה הוא הזפיר, והזפיר שמקורו מערב הוא צפריר, ותחילתו של אור הכתיבה

אסנת אביטל - אמנית

אסנת אביטל. זוכת הפרס לאמנויות ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין לשנת 2008


אסנת אביטל - אמנית
היום בבית העולם של קיבוץ עינת באה למנוחות אסנת אביטל - אמנית ועמיתה לתרגול טאי צ'י. תודה על היותך. אנחנו איתך באהבה רבה.

יום חמישי, 9 ביולי 2009

האמן על האמנים / יאיר גרבוז

Ma donnA / david michaeli / tlv 1984


תודה מיוחדת לרון בן-דור המבלב"ג (המביא לבלוג)



יאיר גרבוז האמן על האמנים

מתוך "משקפיים" חוברת 13 יולי 1991


"היכולת של האמן להיות במיטבו ברגע ההכרעה ובזמן הנדרש גוזלת כוחות נפש מרובים ומחירה לרוב יקר מאד. שיאים הרי יוצרים מורדות והישגים מבשרים כישלונות אפשריים. יוצא לפיכך, שלעיתים קרובות משלם האמן תמורת חכמת היצירה באינפנטיליות יומיומית. תמורת הבטחון והנחרצות שבשיפוט האמנותי - בחרדה ותחושת אפסות. תמורת הדיוק הוא משלם בפיזור נפש ותמורת הנאמנות להישג וההקפדה על האיכות - בבוגדנות. תמורת הבדידות - בשחצנות. הפגיעות עולה לו בתקפנות ואף בהתנשאות, ותמורת הנשיאה בעול והיותו נשלט בידי יצר בלתי ניתן לכיבוש, הוא מפצה את עצמו, לפחות לכאורה, בנטילת זכויות יתר מופלגות, התנהגות קפריזית ומוסר חברתי גמיש. חשיבות המקוריות ביצירה גורמת לו לטעות ולחשוב שגם התנהגותו צריכה להיות מקורית."

"להיות אמן הוא קודם כל להיות שופט ובה בשעה להיות, במידה רבה, גם המחוקק והמחדש. ייסוריו וחרדותיו של השופט שייכים למחיר שהוא משלם בעבור עירנותו ויושרו, שכשלעצמם אין להם חשיבות אלא כמסייעים לתבונתו ולכושרו ולהחליט ולגזור דין."

"אמן הוא זה שבנה סביב עצמו מעטה דק והגנה שבירה של שביעות רצון, אבל פנימה משם הוא כולו חוסר ידיעה אך רוב מעשה. כל זה מקל על כושר ההיפרדות וההתגרשות שלו. ומתוך שבינו לבין עצמו אין הוא עושה מעצמו עניין גדול, הוא יכול להמר על עצמו ולחטט בעצמו ולהפתיע את עצמו, ובעיקר לבגוד בעצמו. הוא בעצמו איננו טוב בעיני עצמו מכל שמרן מחורבן אחר. הוא יוצר טכניקה של הכרעות חסרות רחמים לטובת ההימור ונגד השמרנות, לטובת הבדיקה ונגד ההרגל, לטובת העשייה. הוא מחפש תמיד איזון בין עבר והווה, מסגרות ושבירתן, כוח ומתינות, רגש ושיפוט. הוא נאבק על גבולות ומגבלות ויוצר גבולות ומגבלות חדשים, מרענן את מה שעמד להתנוון וטומן את זרע הניוון החדש."

יום רביעי, 8 ביולי 2009

טכנומיסטיקה - הספר: נמצא בצומת ספרים ובחנויות הפרטיות. סטימצקי עדיין חושבים. לכו לצומת!

ציור עטיפה הדר סגל
היי לכולם
מיפוי טכנומיסטיקה ברשת ובתקשורת. כל עזרה בהפצה תבורך.

קישורים למאמרים:

קישור למאמר הארץ שיצא השבוע ביום א
http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1098300.html

סיקור תומר פרסיקו מעריב נרג
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/906/776.html

שאלות ותשובות בתפוז
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1210

ראיונות שפורסמו:
יום שלישי 6 ליולי נערך ראיון ברדיו רשת ב ג'יגה בייט

ראיונות בדרך: (אנחנו רוצים להגיע ללונדון וקירשנבאום)
אברי גלעד
כלכליסט
הארץ ספרים
מעריב
ידיעות

ערבים לכבוד הספר:
אוניברסיטת בר אילן 31 במאי
יום ה 25 ליוני ערב טכנומיסטיקה בית בהאוואנה
יום ה 2 ליולי ערב טכנומיסטיקה בפרוזה דיזנגוף

מוצ''ש 8 לאוגוסט ערב השקה הירקון 70 – החללית – בואו!


אתרים למכירת הספר:
סטימצקי
http://www.steimatzky.co.il/steimatzky/pages/Product.aspx?ProductID=13371660&CategoryID=1

הדף של מדף בפראג
http://prag.publishing.googlepages.com/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%93%D7%A3


בלוגוספירה:
http://www.notes.co.il/ido/56975.asp

http://catuv.blogspot.com/2009/06/blog-post_49.html

http://www.2jk.org/praxis/?p=2210

http://eyaldatz.blogspot.com/2008/04/blog-post_30.html

http://corky.net/drupal/aggregator/sources/24

http://catuv.blogspot.com/2009/05/blog-post_4955.html

http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?tag=%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

http://2007.icon.org.il/event.php?id=5

http://www.tapuz.co.il/olamot/Interests/%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94

http://shaveh.co.il/story.php?title=z---267

http://twitter.com/ThaiFoodBlog/status/2254204715

http://it.themarker.com/tmit/article/863

http://twitter.com/jonklinger/statuses/2369531938




יום שלישי, 7 ביולי 2009

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס

גם הדג ישיר / הלדור לכסנס / עם עובד 1976 / מאנגלית: ג. אריוך
תודה מיוחדת לרון בן-דור המבלב"ג (המביא לבלוג)
ביום קיץ שקט אחד ישבתי לי בבית העלמין ושיחקתי על המצבה דמוית- הספסל של המלאך גבריאל, עליו השלום, שכונתה כך משום שמלאך עשוי שיש היה כורע עליה. לפתע נשאתי את עיני וראיתי, לא הרחק, תהלוכת-הלויה קרבה ובאה, אם אמנם ראויה היתה להיקרא תהלוכה. סוסים לא היו. גם מזמרים לא היו.
ארבעה אנשים נשאו ארון-מתים קצר ורחב שהוצא מחדר המתים. --- רוח מרעננת להפליא היתה מנשבת ביום ההוא בבית-העלמין ורוחם של הזקנים אמנם היתה מרוממת. הם השגיחו בפרחח קטן לא הרחק מהם - ראשו הגיע אז קצת למעלה מקצה המצבות - שהיה עוקב אחר תנועותיהם בתשומת לב עצומה.
"בוא לכאן, ילד ונשוחח," אמר הכוהן יוהאן. "דרוש לנו מלווה שלישי".
קפצתי ובאתי אליהם בעמדם בשביל ולחצתי את ידיהם, והכוהן יוהאן ואייוינד הנגר הציבוני ביניהם והוליכוני עמם מאחורי הארון בתורת מלווה שלישי בתהלוכת-ההלוויה: כל הדברים הטובים מנינם שלושה. ---
שאלתי מי האיש שם בארון. והם לא ידעו לענות. הכוהן יוהאן אמר: "אנו קוברים אותו לא משום שאנו יודעים מי הוא, אלא משום שיודעים אנו כי האל אוהב במידה שווה את כל בני האדם; הוא רוחש לי ולך ולאייוינד הנגר, זה האיש האוחז בידך השניה, אותה האהבה שרוחש הוא לאיש המוטל בארון המתים הזה".
"אולי זה האיש שהיה בחדר-המתים אתמול או שלשום ושאין לו פנים?" שאלתי.
"כן, זה הוא, כנראה," אמר הכוהן יוהאן. "פניו חסרים, אם אפשר לומר כך, ומטעם זה אין אנו יודעים מי הוא".
לאחר שהארון הורד לקבר, והכוהן יוהאן אמר מילים אחדות על שפת הבור, הוא חזר אלי, אחז בידי והוליך אותי אל שפת הקבר ואמר:
"ועכשיו, אלפגרים, נשיר את המזמור שכתב האלגרים פטורסון לשמם של כל בני- האדם החיים ומתים באיסלנד במות עליו בתו הקטנה".
ואז פצח הכוהן יוהאן בשיר בקולו הסדוק, קול יגע וחסר גוון של אדם זקן.
ואני, ידי אחוזה בידו שרתי עמו בקולי הילדותי הצלול; וכך התחלתי לשיר לעולם כולו. לא בלי גאוה חשתי, כי נבחרתי איכשהו לשיר לחיים ולמתים גם יחד. יונאס השוטר שר גם הוא עמנו, וגם אייוינד הנגר. האיש הקיטע בעל הסוסים השתדל גם הוא לשיר. והצפורים שרו.
ואז הלכנו משם. "הלויה נאה מאד" אמר הכוהן יוהאן. "הלויה נהדרת. הלואי יתן האל לכולנו הלויה נאה שכזאת".
אני לא אמרתי כלום, ורק החשתי צעדי לצדו וידי אחוזה בידו. נבצר ממני להבין, מדוע סבור היה הכוהן יוהאן, כי ההלויה נאה כל-כך, שהרי אפילו סוסים לא היו.
כוהן הקתדרלה הזקן נפרד ממני לשלום אצל שער הכנסיה. "שלום לך," אמר. "ואם יזדמן לך לשחק בבית-העלמין שלנו בשעה שנערוך הלויה ותראה, שאין קהל-המלווים גדול ביותר, כלומר, תראה שיש תהלוכה קטנה ונאה כמו זו שהיתה היום, למשל, מוזמן אתה להצטרף אלינו ולזמר אתנו. אני איני מיטיב עוד לשיר, חוששני. אבל אף שאיני מיטיב לשיר, יודע אני, כי יש צליל אחד, שהוא מאד טהור.
("גם הדג ישיר", עמ' 62)

"כל האנשים הטובים חבוי בהם צליל אמיתי, לא הייתי אומר כעכבר במלכודת אלא אולי כעכבר בין הקיר לבין ציפוי. אבל חסד מיוחד הוא, אם האל מאפשר להם לשיר את הצליל שהם שומעים … מעולם לא שיחק לי מזלי עד כדי כך שיכולתי לשיר את הצליל ששמעתי בקרבי, ואף על פי כן הצליל קיים ואמיתו אינה נפגמת" (גם הדג ישיר עמ' 123)
קרוב יותר שצליל זה יהיה לא לפרסום אלא אדרבא, לאלמוניות גמורה" (211 )

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מאמר בגלריה הארץ

עשב / דבי / 7.7 / קטע מוסיקלי

ציפורים וירח 1 / יצחק פטיש / ישראל 2008



קטע מוסיקלי.

השדה נותר מאחור כה צהוב מחמניות.
האלים שיצאתי לבקש קמים לתחייה, משתקפים במראה:
מפהקים, מגחכים.
בסבלנות חיכיתי שיניחו זר על ראש, שהקתרוס ילווה
את יקיצת הנצח.
להתחיל מחדש מבידיון הכוכבים הזוהרים אחורה בזמן, המעבירים
מידע בחושך, ושאר בראשיתונים
כמין חיות קדמוניות שאינן פוסקות מלהיכחד חדשות לבקרים
עד קצה הנשימה שלי והלחץ בחזה והעצב הדבק למוחי.
אינני רוצה להרגיז את יושבי מרום או לשבש את מהלך הדברים.
כיצד נוהגים בחצר המלוכה?
קידה, כניעה, דברי חנופה?!
- מחפשת מורה דרך – אני אומרת, שיעבירני במסע
מהחלון לדלת לים, לעצמי.
הם דוברים שפה אחרת.
אינני מבינה פשר החולשה התוקפת ומותירה אותי עייפה מתמיד.
אחד מהם קם בכבדות, ניגש קרוב ושולף מחזי סכין
ואנחת רווחה נשלפת עימה. אני תמהה לדעת האם הלחץ בחזה
היה הפגיון של בורחס או חדות בהירה ונוקבת של
ראייה בעל כורחי.
כולם מהנהנים בראשם ומפנים מבטם לדגים המעופפים
השוחים סביבי – יש להם כנפיים.
אז חשות רגליי את האדמה נמסה, זולגת
והמסה של המסע נמצאת בגרגיר אחד בודד, כבד ודחוס,
כמה גדול היקום הפועם בו.
ניסיתי לחייך מבלי לדמוע. עקבתי בעיניי אחר החוט הקושר
ביני לבין אלה שהיו כאן לפני – חולמים את חייהם
כשברקע מתנגנים צלילים המריחים סדקים: היכולים
להסתנן כמו הרוח כמו המים ולהכיר אותי מתגשמת
בענן אי-שם למורדות הרי אררט.

כְּלוּם/ שי גטריידה

neolitic eight / david michaeli / tlv-givatime / 1997




וּמִן הַתהום –
הַמִּלָּה הַזֹּאת – כְּלוּם.
חוֹזֵר וּמְגַלְגֵּל אוֹתָהּ.
כְּלוּם.
כְּ –
לוּם.
כְּלוֹמַר כַּלּוּם הַמְּפֻיָּח, הַנֵּיאוֹלִיתִי, הַיָּשָׁן,
מִבְּאֵרוֹת הַמַּיִם הַחַיִּים בְּעֹמֶק יָם.
אוֹ זֶה אֲֹשֶר כַּחֶרֶס הַנִּשְבַּר,
בְּתַחַח חֳלָדִים וּבִנְשִׁימַת עָפָר
יָצוּף אֶל פְּנֵי הַזְּמַן.




הערות:

1. לוּמָא, לוּמֵי (ארמית) = שם מטבע, מָעָה.
מָעָה היא: "…גרעין קצת הפֵּרוֹת, כמו של החרובים, הקישואים והאבטיחים וכדומה. ובהשאלה: מעות הים, האבנים הקטנות וכדומה על קרקע הים". בן יהודה, מילון הלשון העברית.
2. ועוד דוגמאות לשלל פירושים ושימושים אצל כנעני באוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות. לדוגמה, ריב"ג: "אבל כְּמעותיו פירושו אצלי כמספר החול אשר בו, כעניין ושמתי את זרעך כְּחול הים".

3. בִּבְאֵר המים בכפר הניאוליתי בְּיַמָּהּ של עתלית (כיום שקועים הכפר והבאר מטרים אחדים מתחת לפני הים) מצאו הארכיאולוגים גלעיני זיתים ושעורים שהשתמרו.

העבר הוא תמיד בלתי צפוי / אספה פלד




העבר הוא תמיד בלתי צפוי / אספה פלד

יום שני, 6 ביולי 2009

בנין לבן החלטה שחורה: קופאית בגבעה - בריונות, גזענות, טיפשות, נקמה

שש שנים אחרי גיורה, קיבלה הקופאית האתיופית ממשפט דרורי והאברך הדורס מכתב המודיע לה כי גיורה בוטל!
אברך מקושר לצמרת ש"ס דורס קופאית אתיופית
שופט דתי מוציא אותו זכאי כדי לא לפגוע בקריירת הדיין שלו
השופט אונס את הקופאית לסלוח לנאשם
הנקמה בקורבן: הרבנות מבטלת את גיורה של הקופאית
הפגנה!
לא לגזענות - לא למדינת הלכה!
יום שני ה-13 ביולי בשעה 9:00 בבוקר מול בית המשפט העליון בירושלים

עשב / דבי / 6.7

david michaeli/herbert samuel/tlv 2006

*
בוקר
נפרדת מעוד ידיעה.
הדרך יורדת לים
פנסי הרחוב כבים אחריי.
זוכרת לנשום
כנפיי רטובות, מלוחות
מחכה לאופק שיתרחב
בינתיים מסדרת את גרגרי החול, תולה ענן
מנמנמת את שארית הזמן
מתקמטת בשקט
סופגת אותות של זמן על העור.
אבני הדרך מעופפות
שומעת את הד שריקתן בחושך.

הרי לא תוכל להיכנס לחלומי.
באצבעותיי ציירתי במערה שלי
את הממוטות שועטות
ואבק היתמר מעבר לזמן
וכיסה את עיניי.

אהבתי את הצל שנותר על החול
כי למדתי לעוף.






*
אני חולמת את חיי
הערפילים זכים ונוגים
וואהו, כמה כיוונים?!
אני נאחזת בבועות האוויר שבמים
בידיים החותרות
ברגליים שנעות, צפה
שוזרת מראה עיניים להזיה
הכל רוטט סביבי
להק דגים הביט בי בעין אחת
התנפצות גלים ורחם מים
מוסיקה של תפילת מעמקים
דרך המנסרה
נתפזר האור
לאלפי רסיסים ונשר עלי
שיכרון.
כמה חדים היו חושי
לשמוע את צמיחת העצים
נשירת העלים, ונשמת הגלים.

יצרתי עולם אחר
וגמעתי המרחק
שביני לביני באינזמן סופי
כעת אנוח.

humid turteles / david michaeli

d.m.gturtle/givataime/2001

Humid and hot in tlv cool evenings in Jerusalem
Stoned turtles hide under the dry leaves

יום שני, 29 ביוני 2009

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / פרוזה / דיזנגוף / הזמנה

מדף בית הוצאה לאור
פרוזה דיזנגוף
טכנומיסטיקה
"ההם"
יום חמישי
2 ליולי
8:30 בערב

לראשונה יוצגו ספרים למכירה בחנות עם למינציה מבריקה

יש מצב לחתול

ערב על התודעה האנושית כתודעה ששורשה בטכנולוגיה. איך להגדיר טכנולוגיה? איך טכנולוגיות שינו את התודעה שלנו לאורך האבולוציה וההיסטוריה, ומה הן עושות לתודעה היום? על הסכנות הגלומות במציאות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים, ועל האפשרויות התודעתיות החדשות שפותחת בפנינו הטכנולוגיה. ואיך כל זה, לעזאזל, קשור לסמים פסיכדליים. ערב לכבוד טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי, ספרו הראשון של עידו הרטוגזון.

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, אמן מדיה ודוקטורנט לתיאוריה של הטכנולוגיה. הוא כותב על טכנולוגיה, תודעה ורוח מזה שנים בעיתונות, באתרים ברשת ובבלוג "טכנומיסטיקה".
http://www.notes.co.il/ido/index.asp
כמו כן הוא עומד מאחורי תנועות הגאולה הווב-תיאולוגיות "המחתרת האינטרגלאקטית"
http://www.youtube.com/user/IntergalacticUnder
ו"מפלגת הגאולה"
http://geula2009.com/

כלי / דוד מיכאלי

circle / david michaeli / tlv 1997

כלי זה שהנך אוחז שבור יישבר
מה הוא, אפוא, המכיל את דמעותיך?
ומה יהיה גונן?
וכיצד ינצנצו בין מכיתות
על שפתי אופק
כאשר לפתע תשאף רוח
מול הצבע הראשון?

יום חמישי, 25 ביוני 2009

אם הפנינה / הייקו / ד.מ.




כאב הצדפה
דומע את הפנינה
מגרגר של חול

נסעתי / מורן בצר

נסעתי באוטובוס בדרך חזרה מיום ארוך. הביתה. סביבי חיילים בחאקי. מדים אחידים מחמיאים לשונוּת. מעצימים את היופי. במושב לידי זוג צעיר, לוהט מאפשרות למגע הגוף שנוצרת כשיושבים קרוב במרחב ציבורי. קראתי ספר. על הדף הונח משפט "זיכרון האושר מכאיב יותר מהעדרו". הרגשתי שנפתח בתוכי מקור של כאב בלתי נמנע. חיכה לרגע בו יוכל להתרווח בתוכי, כאשר ההבנה תתנגש בהכרה כי מה שידעתי לא ישוב. חלל הבטן התכווץ בניסיון לחלץ את הכאב. בלי קול ישבתי והוא זלג ממני, דמעה בדמעה. החייל שלידי ישן ולא רציתי להעיר אותו. תמונות האושר הישן שלי הוקרנו על שמשת החלון, וכמו הנוף, חלפו אל העבר. אוטובוס עצר בתחנה.

יום שלישי, 23 ביוני 2009

עכשיו / דוד מיכאלי

lines/johnatan michaeli/israel 2009



עכשיו כשאין מחוז נוסף ללכת אליו
נאחז במחוזותינו שלנו
זכוכיות צבעוניות
חפצי בית ממוסגרים
במישורי בטון צולבים
אנכים רועדים
של קתדראלות ממריאות
מתוכניות מחוזיות
אוסף את גבך העירום
המתפלל
אין זוויות ישרות בינינו
אנחנו עטופים בזוויות ישרות

פליטים / שי גטריידה

pink chron 1/david michaeli/tlv 2001


אתמול בבוקר נחתה בתיבת הדוא"ל שלי ההפניה לחתימה על העצומה הקוראת לביטול החוק לגירוש ומאסר פליטים.
לא יאומן.
שכחנו?
ומה על " ...הלוי...והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה"? דברים יד' 29
הלו, יש שם מישהו?
יהודים במדינה המתיימרת להיות מדינתם?
לחוק המוצע היגיון תקציבי. אין לי ספק בכך. זה הגיוני ואני משוכנע.
הסיפור הזה שלח אותי מיד ל"סוף חורפית", ספר מסע שמכיל את התבררות הסיפור המשפחתי שלי. ערכתי מתוכו את הרצף הבא.
להזכיר לזוכרים.



פליטים/ ערוך מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה/ ברקאי ספרים 2003

ועשהאל שהוא בחור גדול, עכשיו טמון לו בשק שינה בנגב, על פי המכתש הקטן, בערוץ של נחל חצֵרה, ורק עכשיו הוא תופס, לא, לא תופס. יודע. לא, לא יודע, הוא ידע. מכיר. אולי זאת המילה. שמבעד לכל ההסוואות שהם יצרו במילים, ברעיונות, בדבקויות, בהכרזות – מה הם היו אם לא פליטים. פליטים מפוחדים, מבוהלים, חרדים. פליטים מוכי אימה. פליטים. פליטים. פליטים. עשהאל שונה את המילה. פליטים שיש לפניהם שנים של דאגה לכל מי שלא בא אתם אלא נשאר שם. מאחוריהם. ההורים, האחיות, דודות ודודים וילדיהם. יושבי שולחנות ליל הסדר הארוכים. קרובי משפחה רחוקים יותר, וחברים, כמו שאומרים אצלנו – בני מחזור, בני כיתה.

ופליטים הם היו שלפניהם הדאגה והחשש וחוסר הביטחון איך יסתדר העתיד בבית החדש שיתאמצו להקים להם. מה דמות תהיה לו. היכן. מה יהיה בו. מה יחסר. עד מתי. פליטים שבמשך שנים עוקבים לדעת מי מהקרובים והמודעים הצליח להיחלץ ולאיזה חוף מבטחים שם פעמיו. בן דוד אחד הגיע לסידני, אוסטרליה, אחר ללונדון, אנגליה. אחות בכורה אחת בניו יורק. הגסטאפו לקח את הבעל לאחות בכורה אחרת. הבעל היה בן דודהּ. ואיך היא שורדת בפריס עם שני תינוקות. מה עם כל האחרים. המונים. המונים. שנים של טפטוף ידיעות על אודות האחרים.

שנים יעברו עד שיידעו מי לא נחלץ או עד שיידעו שהקשרים אבדו, נקרעו החוטים, ועל גורלות ומקומות מרחף סימן שאלה גדול. שנים חלולות של אבל וכעס יעברו עליהם ככל שתתקדם הידיעה על אודות ייחוד המאורע שאירע. שנים חלולות של צער וכעס על המעיכה שהורידה המולדת התרבותית שלהם המהוללה – על כל מי שהכירו ועל כל מה שמוכרח שאהבו בה. שנים חלולות של כעס על התלישה. פליטים ממולדת שחוץ מרשע לא נשאר בה דבר בשבילם. אם מסתכלים אחורה רואים רק רמץ ופריחות אחרונות של עשן. והם בחרו בקדימה ובהלאה. ומהו שמעודד אותם משם.

ומהצד האחר של הפליטוּת שלהם, עכשיו עשהאל לא עוזב, מהצד האחר של הפליטות, עולים חדשים הם היו. עילגים כאלה, משונים. יֵיקים לבושי ייקטים. ייקה פּוֹץ הם היו לסביבתם – אוי ואבוי להניח מילים כאלה על השפתיים, לשטוף מהר בסבון ובמים. תן לי את היָקֶה, סבתא שלו עדיין הייתה אומרת כעבור שישים שנה, ועשהאל היה מוריד מן הקולב ומניח לה על הכתפיים.

ועשהאל אומר: פליטים הם היו קודם ועולים חדשים אחר כך ושני התארים לא עזבו אותם מעולם, אף שלא נאמרה בהם מילה ולא התבקשה בקשה ולא שום רטינה ישירה או הרהור או נסיגה. ובתום שישים וחמש שנים שבהן היו עסוקים בהולדה, בהתקיימות ובדאגה – הרי הדאגות בפלשתינה לא הסתיימו באלף תשע מאות שלושים ושבע – בסופן הם זכרו כל מה שהתפרש להם גירוש, השפלה, גיחוך ועלבון, פיחות, ריב והשמצה. הם פירטו כל עניין שהם היו בו בסדר. זכרו מה הם השתדלו כמיטב יכולתם ולא צלח. נקבו בכל עניין שלא עלה היטב שלא באשמתם ולא נתקיימה בו ההבטחה ונכזב.
יש כאן חוסר ביטחון מסוים, עשהאל חושב עכשיו. כך מתנהג אדם שאינו בטוח במקומו. שלא סיים להוכיח את עצמו. אדם שמתעסק בהצדקתו שלו. אדם שאינו רואה את התקיימותו במקום כעובדה שאין ערעור עליה אלא הוא זקוק לאישור. אדם שכזה, איך שלא תסתכל – לטוב או לרע – הוא אדם עקור. אין לו בית, אין קרקע יציבה תחתיו, והוא האדם הזה קליפת עריה.
עשהאל מלמל, פניו בשק השינה, "סבא שלי, סבתא שלי, סבא שלי, סבתא שלי, ברלין, גרמניה, ברלין, קבוצה. ההורים של אבא, ההורים של אבא, ההורים של אבא שלי, אבא שלי. עוד רגע אני מתחיל לשיר דנקה שיין, ביטה שיין, דנקה שיין, ביטה שיין כמו במערכון.

עשב / דבי / 23.6

picock & black hole / david michaeli / tlv 1997


ואף שהמילים הולכות ומסתלקות
כולי מתייגעת
טיפות זיעה ניגרות:
כמו חבר ששכח למות בתוכי
אל אגם צונן בקוטב המערבי צונחת
קול גליו העתיק
ידע לומר
ובכוח מימיו השחורים
טבלתי גוף חסר
המתעקש לפרפר:

למדתי לחלום טוב, ללא מילים, ללא מורא
ובעודי נשאבת לקצה
אל בין סדקים של קרום דומם
בלעתי דיבור בשפה אחרת
בסיפור המתאווה להתרחש
בהיגיון שאינו משכנע
ובדיוק מאגי
התעכבתי רק כדי להסתער
על זיכרון המבעבע מאבן ירח קדומה.

אינרציה של עיוורון מוסרי / מכתב מייל מנועם קולודני

woman with a bird / david michaeli / tlv / 1992



מצ"ב עצומה נגד החוק למניעת סיוע לפליטי דרפור
חוק זה עבר כבר קריאה ראשונה והוא אמור להיות מוגש לקריאה שנייה ושלישית.
http://www.atzuma.co.il/petition/sigalrozen/1/1000/
אשמח אם תוכל/י לחתום על עצומה זו ולהעבירה לכלל מכרייך.
מצב דברי הסבר בקשר לחוק וקישור להצעת החוק עצמה.

הצעת חוק המאסר לפליטים והמסייעים להם
ב03/06/ אישרה הכנסת דין רציפות להצעת חוק למניעת הסתננות (59 בעד ו-1 נגד). על-פי החוק צפוי פליט מדרפור (המגיע מסודן) למאסר של 7 שנים ואם עבר את הגבול יחד עם מבריח המצויד בסכין, למאסר של 20 שנים.אדם המסייע לפליט, על מנת להקל על שהותו בארץ, עונשו כדין הפליט וגם הוא צפוי למאסר של עד 20 שנה. על-פי החוק אסור אפילו להציע לפליט כוס מים.
דב חנין התנגד לבדו להצעת החוק למניעת הסתננות: "חוק שמטיל 20 שנות מאסר על מי שעוזר ל'מסתנן' מדרפור הוא אות קלון לכנסת ישראל ולחברה הישראלית. החוק הזה יהיה כתם שחור בספר החוקים שלנו וכל בעלי המצפון בישראל חייבים להתגייס כדי להכשילו.
לקחי ההיסטוריה האנושית והיהודית לא יכולים להשלים עם ענישה דרקונית של פליטים ומבקשי מקלט. במקום לציין לשבח את הפעילים והארגונים המסייעים לפליטים, מטילים עליהם עונש מאסר. זוהי עוד הצעת חוק בשרשרת החוקים של הממשלה הנוכחית המצמצמת את המרחב הדמוקרטי שלנו".
להצעת החוק.

יום שלישי, 16 ביוני 2009

הו / ח.ש.מ.

moondancer / david michaeli / tlv 2001



הו מתוקי! הו אלוהים!
הו, ממתקים ושושנים.
עמוק בפנים מהות אסופה
גדלה נפתחת גואה
עוברת את דפנות העולם
בולעת אותי בחושים ללא שם
בצבעי כחול ואדמה רטובה
וירוק מסמא את העיניים.

יום שני, 15 ביוני 2009

טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / אזהרה

עידו הרטוגזון
טכנומיסטיקה
תודעה בעידן טכנולוגי

Ido Hartogsohn
Technomysticism
Consciousness in the Age of Technology

עריכה: יונתן לוי, אסף תמרי, דוד מיכאלי
איור העטיפה: הדר סגל
© מדף בית הוצאה לאור.
madaf@bezeqint.net

מסת''ב 978-965-7480-01-4ISBN
נדפס בישראל תשס''ט 2009



אזהרה
חובה עלינו להביא לידיעתכם/ן כי הספר אינו מהווה תחליף כל שהוא להדרכה מסודרת ו/או פיקוח ע''י אנשי מקצוע, טיפול ו/או רוח מוסמכים. כל המשתמש בספר זה כהשראה לכל פרקטיקה שהיא, תודעתית ושאינה תודעתית, גופנית, טכנולוגית, טכנומיסטית, פסיכדלית וכל מצבי קיצון אחרים עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

מה בין גבול לביטחון

fu / david michaeli / avit / tlv 1992


מה בין גבול לביטחון


ביום א' 8 ביוני 2009 התקיים במכון ון ליר בירושלים המפגש התשיעי של קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" השנה (המפגש השישה עשר מאז החלה הקבוצה לפעול בקיץ 2007) בריכוזו וניהולו של עמירם אורן.
הדיון התרחב וכלל את הנושאים הבאים: הטריטוריה כגורם מעצב את תפיסת הביטחון; הטריטוריה כמושא הביטחון מחד ואמצעי למימוש הביטחון מאידך. מהותן של הגישות בחקר הגבולות; הביטחון כמרכיב ומחולל גבול; הגבול כמחולל מצב ביטחוני; הגבול כמייצר מציאות מרחבית המושפעת מתנאי הביטחון; ניהול אזורי גבול וספר; אזורים חוצי גבולות; למהותה של הריבונות, תחומי השתרעותה וייצוגיה במרחב; ההתיישבות כאמצעי לשליטה וריבונות על הטריטוריה ומקומה בתפיסת הביטחון; הפקעת הריבונות כתוצאה מקביעת אזורי ביטחון ועוד.


להלן התייחסותי לדברים:


דוד מיכאלי:
שלום רב, אני מאוד מצטער שנבצר ממני להגיע לדיון התשיעי. ברצוני להגיב על הדיון מנקודות מבט סיפוריות הקשורות לפילוסופיה, אמנות קרב ומשחק. ראשית, זהו דיון קצה של דיון עתיק מאוד וכנראה נצחי על יחסי מהות ומסגרת או תוכן וצורה. אחד מפניו של הדיון על הנושא הזה הוא מי מגדיר את מי, הצורה את המהות או להיפך, וכפי שזה עלה כאן האם הגבול מחולל את הביטחון או הביטחון מחולל את הגבול.
בספר אמנות המלחמה של סון-טסו יש סיפור על דרישות ומחוות בין שליטים כאשר התביעה היחידה שמגיבים עליה במלחמה היא תביעה של קרקע. הלקח הנרשם בסוף הסיפור הוא כי אפשר לוותר על הכל אבל לא על חבלי ארץ. זה נוגע לדבר מאוד קמאי ובסיסי ומובנה ביולוגית והוא התפקוד הטריטוריאלי וכל בעל חיים מממש את התפקוד הזה. מצד שני למדתי כי האנושיות שלנו מתבטאת בפעולה כנגד האינסטינקטים שלנו. זו מחשבה שמיוחסת לתפקוד תפיסתי מאוד מתקדם שלנו שנוגע למוסר וקבלת החלטות. אז בעצם אנחנו נעים בין שני הקטבים האלה שאין בהם שום ביטחון. אחד הישרדות והשני הוא הימור אמוני. הניאו-קונפוציאנים גם הרחיבו את המושג של עניי עירך קודמים וקבעו בהתייחסם לטבע האנושי כי פעולה הפוגעת בקרובים לך לטובת אידיאלים אינה מוסרית. הסינים גם ציינו כי קיסרי דור ראשון של שושלות היו מיליטנטיים ונקראו לוחמים. לעומתם היו "הנאורים" של סוף השושלת שהתרכזו בתרבות לעתים על חשבון אבדן קיסרותם. לאו דזה אמר בעניין שלום וביטחון את המשפט: אנשי מדינות שכנות יראו אלה את אלה, ואיש ישמע את התרנגולים והכלבים של שכנו, ויזדקנו וימותו, ולעולם לא ילכו אלה אצל אלה. (ד.ד.ג'.80, תרגום דאור אריאל). כלומר, נדרשת הפרדה למען שלום. הגדרת גבול ברור.
הסינים חוו באופן מאוד מסיבי את יחסי העיר והמדבר כאשר דורות של שבטים נוודיים פלשו מן הערבות שוב ושוב אל השטחים המעובדים והמערכתיים של הקיסרות. החומה הגדולה הוקמה כהחלטה אסטרטגית וכללה מוצבים, תחנות תצפית, סיורים חודרים ויישובים תומכים שהובאו והונחתו על התוואי הנדרש עם אוכלוסייתם. זה אכן עזר והיה בעל השפעה למשך זמן לא קטן. עם זאת אנחנו רואים כי החומה הסינית של היום היא אתר תיירותי. וזה מכניס למשוואה את מרכיב הזמן. הסינים גם הצטיינו במחשבה גיאו-פוליטית מרחיקת לכת וטווח כאשר ביצעו בכוונת מכוון במשך 200 שנים המרת דת של שבטים נוודים לוחמניים לבודהיזם פציפיסטי. זה הצליח והגבול שקט הרבה לאחר שיוזם הרעיון הלך לעולמו.
התנועות הגיאו-פוליטיות מצטיירות בעיני כתנועות טקטוניות. שבטים נוודים שכבשו את סין אמצו את תרבותה כאידיאל נעלה והפכו לסינים. רוח הנווד הופיעה כאידיאל האביר הרומנטי בספרות הסינית. הקולוניאליזם המערבי הזרים משאבי אנוש למזרח ולאפריקה, ועתה גלי הגירה גדולים מייצרים את תנועת החזרה של המטוטלת.
זה מביא אותנו להערכה כי ישויות חברתיות מתבגרות. אין אפשרות לוותר על שלב הגבולות כי הוא כנראה מאפשר לחברה להתבגר ולהגדיר את עצמה. נוכחות בוגרת מעריכה, מקבלת ומהמרת כדוגמת אירופה המערבית של היום היא נוכחות שחוותה גבולות ופריצת גבולות דורות רבים. מהות בטוחה בעצמה יכולה כנראה לשחרר את גבולותיה.
העיר כיום היא הישות החברתית הבוגרת ביותר והפורמט הדינאמי והמתפתח ביותר. אולי אנחנו חוזרים בספיראלה ההיסטורית אל ערי המדינה אלא שעתה הן ערי עולם. יש מקום לבחון את גבולות הקהילות בתוך מרחב שדורש מהן לחצות אחת את האחרת. מה עושה המרחב הזה, מה מאפיין אותו ומה מאפשר לו לספק את הקיום הבוזמני של קהילות שונות.
ומהעיר למשחק יפני/סיני שנקרא גו ונחשב למשחק האסטרטגיה הקשה והמופשט ביותר שעניינו טריטוריה. זה משחק על לוח מרובע עם קוים מצטלבים שיוצרים צמתות והמנצח הוא זה שהצליח לכבוש שטח גדול יותר. כל שחקן מניח בתורו אבן על צומת. אחד מניח אבנים שחורות ואחד לבנות. הם נדרשים להקיף האחד את השני. כאשר אבנים שחורות מוקפות לחלוטין ע''י לבנות (או להיפך כמובן) הן נלקחות כשבויים והטריטוריה נכבשת. אולם, כאשר משחק מצליח ליצור מושבה של אבני משחק עם צמתים פתוחים פנימיים, המושבה נחשבת למושבה חיה והטריטוריה אינה ניתנת לכיבוש. ייתכן מאוד כי ערי העולם של ימינו הן ישויות חברתיות מסוג זה ומכיוון שהן אינן ניתנות לכיבוש ממילא מתערערת סוגיית הגבולות.

איש האופנים / שי גטריידה

איש האופנים/ חוט ברזל / פוטושופ / שי גטריידה

עשב / דבי / 15/6

leaping frog / david michaeli / tlv 1992

איזה מסתורין מבתר
את המחשבה
מנתק מגע?

איזה הורמון תוקף ונכנע?
הלכי – רוח
פודים את השבויים.
אז אני יוצאת לצוד רגעי-חסד
להצדיק באלם חמימות אנושית
לשאת תפילה
לאלה שסר צילם.
רצף צבעוני מכה בסנוורים
את מרוץ השיכורים הזה
השועט אל תוך ציורי תעתועים:
ספור אילם באותיות אסורות
שמטה אוזן, לערבה בוכיה
להבל פה של ים

הכדור פורח כמו מתוך פקודה
אל מסע המתנה ממושך
של אהבה מסתלקת.

יום שבת, 6 ביוני 2009

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
6

בחרתי את אחת מפינות הישיבה של האולם, נעתי לעברה בזהירות והתיישבתי על כסא המתנה שהיה בזווית נוחה כלפי האולם על מנת להתבונן. הפעולה גרמה לשינוי הדומה למשיכת קמטי קרום על פני חלב מצטנן מרתיחתו. בתוך המרחב הקרוש הלכו ונמשכו לעברי ארבעת החוסים, כל אחד בקצב אחר. בראשי החל הפסל ללבוש צורה. בהיתי מנותק בחלל המיועד להריסה, עד אשר כיסה אותי הצל. הרמתי את עיני, ברכיו סמוכות לברכי, התיישב האיש המעשן עם סיגריה כבויה.
יש לך אש.
מילותיו צללים כבדים. קול מעשן כבד. גרביו שמוטים, חושפים רגלים כהות מוכתמות, תפוחות מעודף נוזלים. מאחוריו קרבה האישה, צווארונה רכוס עד לכפתור האחרון, כהות מנוקדת שומות שחורות גולשת מעליו.
לא.
עניתי מאופק, מתבונן מקרוב, נושם בזהירות. זוועה נלפתת. נימוס. האינדיאנים של המדבר במֶסה וֶורדה התעלמו מאנשים שהיו תחת השפעת סם קקטוס המסקל. הם התייחסו אליהם כאל רוחות רפאים שמחוץ לעולמם. כדי לסיים את השיחה נפניתי חזרה אל התבוננותי באולם.
האישה פנתה אליו, חניכיה כהים, נסדקים בחיוך נתעב. הוא דחה אותה בהינף כבד, אדוות כהות, החליף כסא אל צדי ושאל, צליל נמשך מעובה: מה הנייר הזה? צללים רטטו כלפיי. ממזרח חתר האיש ששוחח עם הקיר, מקפיד להביט הצידה. חולצתו גם היא רכוסה באותה הקפדה חריגה עד לכפתור האחרון. הרהרתי בכך; הרי כפתור פתוח משמעותו החלטה להשאירו פתוח. אם כך, הוא פשוט כפוי למה שיש, נעדר כל חיווי. יש כפתור, יש לולאה ועליהם להיות סגורים. משולש אחד בצווארונו הזדקר למעלה, מנסה להימלט. תנועתו גרפה לכיווננו את החוסה שהיה ליד הדלפק. בדקתי לאט באפי אם אני חש בריח החום. לא. אבל חשתי היטב את צילו המתפשט הקר. גוון טורקיז שקוף של רעיון הפסל הצטלל בראשי כמסך הגנה. מאיפה אתה בא? מה אתה עושה? אתה יכול לצאת החוצה? השאלות תכפו ובאו מקרוב מאוד. צחנה של פה ואפר כבד, זיעה כהה, ניקוטין, שיניים פגועות, לשון כהה, צואה, כולם עלי, מדבירים. סביב השפתיים המגחכות צל סגול חום.
הי! איש הביטחון האתיופי סב בתקיפות מחויכת לכיווננו, יעיל כרועה. אל תפריע לו לחשוב! אינך רואה שהאיש עובד? היה לי ברור ביותר שהוא מזהה בי התבוננות, סוג פעולה מהשטח הפתוח, המקום שבו גדל, מגדיר אותי בהכרתו. החוסים נפוצו ממני לאיטם באופן אקראי כמו בקר משנה כיוון, כמו עלים על פני בריכה של מים. אני עובד! חשבתי, אסיר תודה, נושם לפתע. נכון! אני עובד!
7

אלו שלושת הקלפים שבחרתי, מוטלים אל שולחן שאין אדם היודע מה צבעו. שאלותיו של האיש המעשן בבית החולים הפסיכיאטרי היו שאלות יסוד. דע מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך. באשר למה אתה עושה, הרי אופי העשייה נגזר בהכרח מידיעת השאלות האחרות. אני מסופק באשר למודעותו לשאלות אלו ולצורה שהעניק להן, אולם איני מטיל ספק ברצונו הבסיסי, הפשוט, היסודי והתם להכיר ולהיות מוכר וכן בפעולתו חסרת העכבות, המנקבת בישירותה את מחסה המחוות מאחוריהן אנו חוסים, אשר אולי בגלל אופייה הוא חוסה, ואשר אפשרה לשאלות אלו להופיע כך.

ממולל את המילים מתחילתן, זיכרוני הולך ומשתנה. אך אין לעובדה זו משמעות כלשהי מעבר לעלה מסתחרר. אולם בקראי את המשפטים הנצברים איני יכול שלא להיזכר בשיר בעל תבנית הייקו כפולה מהמאה הקודמת שהופיע בספר ישן אודות תנועה: יש משהו שם / כמעט ניתן לגעת / לא להשגה // אך הידיעה / מעניקה לי אושר / כי הוא שם נמצא. עתה, בארבע אחר הצהריים, לאחר ששתיתי את כוס הקפה הקטנה, נוכחתי לדעת כי באמצעות המילים נחשף המספר המיסטי שלוש, אשר צבעו הוא הרעם של מחיאת כף יד אחת.

יום חמישי, 4 ביוני 2009

בֵּינְתַיִם/ שי גטריידה

צילום: טיפות 3 / יונתן מיכאלי / הכרמל 2009

בֵּינְתַיִם
אֲנַחְנוּ טִפּוֹת שֶׁל מַיִם
אֲרוּזוֹת הֵיטֵב
בְּקִשּׁוּרִים מְסֻלְסָלִים, נוֹרָא –
אֲרֻכִּים,
כְּמוֹ מַתָּנוֹת קְטָנוֹת,
כְּמוֹ בּוֹנְבּוֹנִים.

אוֹר
נוֹפֵל
וַאֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים
נִכְנַס – וּמַבְדִּילִים
חַשְׁמַל לֹא סְטָטִי מְחוֹלֵל אֶת אֲשֶׁר אָנוּ
יְכוֹלִים
וְיוֹדְעִים
רְאוּיִים
וְעוֹשִׂים
רַשָּׁאִים
וּמְקַוִּים.
רוֹצִים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ; מְנִיחִים;
סוֹפִיִּים אֵינְסוֹפִיִּים.

וּמִלִּים פּוֹרְחוֹת
עַל גַּבֵּי רְטָטִים אֲוִירִיִּים – אוֹדוֹת מוֹתָּרִים,
וְנוֹזְלִים נִמְזָגִים בֵּינֵינוּ אַל-קוֹלִיִּים –
שְׁקוּפִים, לְבָנִים, אֲדֻמִּים;
בְּאֹשֶׁר חַשְׁמַלִּי קָטָן
בַבְּכִי וּבַתַּעֲנוּגִים.

בֵּינְתַיִם –
בְּטֶרֶם נִהְיֶה יְבֵשִׁים.

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
5
שבע עשרה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי באולם הכניסה של בית החולים הפסיכיאטרי של עיר דרומית. בית החולים עמד לפני שיפוץ. הושג תקציב ממשרד הבריאות, והאדריכל המתכנן הציע לי לתכנן פסל לאולם הכניסה החדש. לצורך זה נסעתי לראות את המקום. המושג עצמו של בית משוגעים, או, בית חולים פסיכיאטרי, הסתובב בראשי כל זמן הנסיעה שנמשכה כשעתיים. זכור לי המשפט ''בזאת הכרכרה יובילו לבית החולים לפסיכים'' אשר נקרא בקול גדול ב''מגילת סן-מיקֶלה'' של אקסל מונתה השוודי שחי בקפרי, ואשר ננעץ בראשי ללא הפסקה. כמו כן עלו בזיכרוני תמונות מהסיפור הקולנועי ''מארה סאד'' של פטר וייס שהתנהל בבית משוגעים. הצבע השולט בסרט היה אדום. את הסרט ראיתי עוד בתקופה שלפני גיוסי שלוש פעמים בקולנוע תכלת בצפון תל אביב הישנה. האולם אינו קיים יותר. כמו כן הרהרתי בבית החוסים ''ארקהם'' של גותהם סיטי ובארכיטקטורה הגותית הפראית האפלה שלו כביטוי בוטה עד כדי אלימות לחיבוטי הרוח וסיוטיה. אולם, הוספתי והרהרתי, כאשר חלפתי על פני קריית גת השטוחה, הסיוט הקליני יכול להופיע גם במבנה מודרני ואפשר שהוא מייצג עוצמה לא פחותה של ייאוש בהיותו כבוש, מאוחסן, מקוטלג, רשום, שואף להיות רגוע ובסופו של דבר מעוצב עד אנונימיות. בריכת מים שקטים קרירים החלה ללבוש צורה בתוך ראשי כאפשרות לפסל.
בכניסה לעיר פניתי ימינה והגעתי למקום לאחר זמן קצר. החניתי את המכונית בזהירות ופסעתי במבואה הארוכה המקורה והנמוכה בעיצוב הבטון המשוריין של שנות הששים של המאה העשרים אל אולם המבוא. אנשים מעטים נעו הלוך ושוב במבואה. בשער אולם המבוא היה איש ביטחון רזה, בחור אתיופי צעיר. הבגדים היו גדולים על מידותיו. לא יכולתי שלא לראות את המישורים המדבריים שהשאיר מאחוריו בדרכו לתחנת בטון זו.
הזדהיתי. הופניתי לקבלה. הזדהיתי. הסברתי, קיבלתי אישור לעשות כרצוני. האולם הקרין כהות. עיצוב הפנים שלו היה כהה. שילוב צבעים עז יחסית ודוגמאות גיאומטריות בסיסיות מאוד שהיו אופנתיות בשנות הבנייה ההיא. באולם סבבו כמה אנשים. לאחר התבוננות קצרה יכולתי לזהות אנשי שרות, אנשי סגל וחולים. ארבעה חוסים סבבו באולם דרך קבע. הקהל האחר חצה אותו במעבר אל אגפים אחרים. אחד מהחוסים עמד מול הקיר הדקורטיבי המזרחי וניסה לנהל איתו שיחה. אחד הסתובב באיטיות, כבד, מעשן, חקרן, מחפש מטרה בחלל הממתין. אחת צפה אקראית ומנותקת וברגעים בהם חצתה את מסלולו של המעשן הפיקו פניה כניעה וריצוי. אחד ניסה לצוד תשומת לב מפקיד הדלפק המתעלם. סקרתי את המקום כשאני נשען על דלפק הקבלה בקצהו. בדקתי אפשרויות שונות בראשי, השוויתי את התוכנית המשורטטת שקיבלתי למקום, אמדתי מרחקים ושקלתי אפשרויות של צבעים.
בזמן ששקלתי את האפשרויות השונות של הצבע, שמתי לב לדבר: חשתי באופן מובהק בקיומו של צל חום כהה. לא היה זה רק צבעו של המקום עצמו, אלא האנשים, החוסים עצמם, היו אפופים עננה בלתי נראית, חומה כהה בעליל. התבוננתי בתשומת לב בגופם ובפניהם. עורם הכיל צל גוון כהה יותר, כאילו משהו בחילוף החומרים שלהם פעל אחרת. המוזיקה הגופנית שלהם הייתה כבדה יותר. בקפלי העור בצוואר, מתחת לשפתיים, ליד האוזניים, מתחת לעיניים, במרפקים, באצבעות, הגוון היה כהה עם צללי סגול ושחור. מרקמו של העור ביטא משהו זוחלי. מצמצתי בעיני. אנשים רגילים, אולם רגיל. לא. החלל כולו תדר. כהה, חום, כבד, קר, מוטל על הסובבים בו, או, אולי נפרש מהם.

יום רביעי, 3 ביוני 2009

זוג

זוג עולה מן החול
ערפל שנותיהם מאה עשרים
אמון פניה,
חישנות פניו,
כאשר נסב כלפיה
במשמר מעבר חצייה
בכביש הנוסע
לאורך כנפי הים
המרפרפות
על ילדי הגן
בשחר יום
בשחר יום
על ילדי הגן
מרפרפות
כנפי הים לאורך
הכביש הנוסע
במשמר מעבר חצייה
כאשר נסב כלפיה
חיישנות פניו,
אמון פניה,
ערפל שנותיהם מאה עשרים
זוג עולה מן החול


הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
4
בערב היום השלישי של המפגש המפרך הזה, כונסנו, המיועדים למעבר שלב ודרגה. הוסבר לנו כי יש לנו מפגש מיוחד עם הסנסיי. המורה. אחרי ארוחת הערב הלכנו לאיטנו חבורה נרגשת ומפטפטת אל אולם האימונים בשולי הקיבוץ. מלמולם הצווחני של העופות בלולים עלה ונרגע לסירוגין. עבדנו על ליטושה של תנועה כלשהי ורוחה במשך כשעה, ולאחר מכן אמר לנו הסנסיי: עתה נעשה תרגיל מעניין שאני קורא לו השער לשמיים. לפני עיני כולנו חלף הרהור על הקסם המיסטי הרומנטי של אמנות הלחימה והיינו סקרנים מאוד. זה התרגיל, אמר מר אישימה. כל אחד יעמוד מולי בתורו, רוחו תהיה מול רוחי וברגע המתאים נתקוף. הו, זה היה פשוט אבסורד מטיל אימה וחסר סיכוי לנסות לעמוד מול פניו הנוראות של מר אישימה התוקף, אבל זה היה התרגיל. היינו שמונה עשרה איש. הוא העמיד אותנו סביב וקרא לראשון. אינני זוכר ממש את התנהלות העניינים. לחלקם הוא אמר בסדר, את חלקם שלח חזרה, חלק עשו זאת שוב. לא היה ברור מה קורה ברגע המבזיק, כאשר נעו אחד לתוך השני, אשר כולנו פחדנו ממנו. תורי הגיע. כל ניסיונותיי לתכנן את ההרגשה, להתכונן לרגע, נזלו החוצה דרך ברכי שהפכו למים. עמדתי מולו, מול האיש שייצג את כל האגדות הפראיות על לוחמים מהמזרח הרחוק, כל חישובי האפשריים, החל מטכניקה וכלה בחן, פשוט לא היו בעלי תוקף. לעזאזל, אמרתי, לא אכפת לי. תקפתי בעיוורון קדימה. מר אישימה תפס את כתפיי. הו, אמר בחיוך, הרוח טובה, אבל זה עדיין לא הדבר, עוד פעם.
חסר תקווה עמדתי מולו. הרמתי את עיני לתקיפה נוספת כאשר הצצתי במקרה אל תוך עיניו הצרות המתבוננות בי ומיד סגרתי את מבטי. אבל, נמשכתי להצצה נוספת. כאשר הצצתי שוב לתוך עיניו, השתנה דבר. מתח אלים החל להתרופף. אני זוכר מבעד לערפל השנים את השתחררות המתח מקצה הקודקוד, לא שיערתי כלל שעור הגולגולת יכול להיות כה מתוח, ואז דרך העורף, מתגלגל ונפתח לאורך עמוד השדרה עד למטה לאדמה כמו לפיתת אדירים הולכת ונפתחת, פועמת ונעלמת. כאילו שתתה אותה האדמה בלגימות גדולות. זה היה כה מפתיע שהרמתי את עיני בתהייה אל עיניו. חומות. מול מבטי גדל מיד החום והעמיק, שקיפות נוספה אל האופק ואני מצאתי את עצמי מתבונן אל שטח חום מואר, אדמדם, דמוי מדבר שטוח. נוכחתי בו-זמנית במקום. בכל מקום. בו-זמנית נותרו כמה מחשבות בודדות. הרי זה כמו האיש הסיני הזקן מקאנרי-רו של ג'ון סטיינבק הלוא כן? האין תודעתי מקרינה את הסיפור שאני מכיר אל האירוע עתה? הייתכן שזוהי אותה תופעה בסיפור וכאן? באופן ענייני ורגוע מאוד, ללא כל אדוות התרגשות, מחה משהו בי גם את המחשבות. הכל היה מנותק מכל ממד וזמן. המדבר החום המואר שהייתי על סִפּו היה ידידותי כהורה, כמקור. נטול כובד, פרשתי את המהות של ידי ועפתי, נמשך פנימה, מאושר, מוכן לבכות בהקלה על הכובד שנעלם, אוהב אל תוך אהבה. הו, אמר לי מר אישימה שהופיע לפתע מחדש מרוצה מאוד. עשית זאת. חזרתי אל מקומי, אל האנשים. המיית הלולים הופיעה מחדש מרחוק.

יום שלישי, 2 ביוני 2009

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון". נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות

3
המקום השני בזיכרוני התחולל בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים. מכיוון שלא שוחחתי עליו עד עתה איני יודע האם הוא אירוע שקרה רק בתודעתי או שמא הוא משותף לכל אלו שהיו שם. אך אין זה באמת חשוב. חשוב הוא צבעו של האירוע וכן העובדות סביבו שהן מדויקות וזאת יוכל לאשר כל אחד מן המשתתפים. יצאנו לאימון מיוחד. ארבעה ימים של תרגול מתמשך באמנות לחימה של המזרח הרחוק, מבודדים בקיבוץ קטן. ריח הלולים והמיית ההודים בכלובים אופף את הזיכרון הזה. יכול אני לומר שמעולם לא הצלחתי להיות לוחם, בעל תכונת השאהיד, המאפשרת להטיל את חיי כקלף על השולחן ולהביט לתוך עיני יריבי. אני מוכן למות. ואתה? לא. לא. תמיד התבוננתי בסקרנות ולא יכולתי שלא להבין את רצונו של השני בו זמנית עם רצוני, דבר שהפך אותי למהסס כרוני. בנוסף אהבתי את גופי ביותר והתענגתי עליו ככל יכולתי. ''ניהלתי פרשת אהבים עם העולם'' כפי שכתבה פ. גרינֶקר בספרה ''ילדות האמן''.
כך או כך, היינו כמה עשרות לוחמים, גברים ונשים, סקרנים לחקור את גופנו, מוקסמים מגבולות האתגר. רצנו יחפים בבוקר, הטחנו אלפי תנועות באוויר ואחד בשני, עמדנו דוממים למעלה משעה. אכן זמן נלהב מאוד. את האימון הזה הדריך וניהל איש נמוך וקפיצי שבא במיוחד מקליפורניה, ''ארץ השמש הזורחת'' שבמערב ארצות הברית. הוא היה מדריכנו הרשמי וחלקנו לו כבוד רב שהיה ראוי לו, לדעתי. גופו החליק כמקשה אחת, התמקד, התפזר והתמקד שוב. זה היה מרשים ודוגמא לחיקוי. בארוחות הוא השתובב, התלוצץ, קרא בכף יד של המתלמדות היותר יפות. הוא היה רב אמן של תנועה, ללא ספק ובזכות. ברור היה שאין לעמוד בפניו. בעיני כולנו הוא היה רוח הדברים עצמה.

יום שני, 1 ביוני 2009

עשב / דבי / 1.6

אלה שאינם חדלים
לנוע
בטיולי-חלם, על כנפיים
שטרם בקעו
משוטטים על רצועת זמן אחרת.
אין קו המשוה
בעקמומיות זרה של חישובים משתנים
השבשבת אינה מורה כיוון
הנסיקות, הנחיתות הקורעות
מתוך שינה מוארת.

והיקום אינו יודע על בוא
הפרפרים
המרפרפים באהבה
מעל ראשו
ואינו חס על חייהם.

הקלקה / ספר / טכנומיסטיקה / רשימות / עידו הרטוגזון

הרהורים על צבע חום / דוד מיכאלי

הסיפור מופיע במקור תחת השם 3 לידות בספר "סיפורים על גבריות וזיכרון".
נעלה את בסיפור לרשת בערך ב 7 קטעים.
שלוש לידות
2
ביומנו הרביעי חצינו סדרה רותחת של אשדות ענקמוניים. באשד השני לאותו היום, כאשר כבר החליקה אליו הרפסודה מאיצה את מהירותה עם הזרם הנרגש, נפל מול עיני ג'ון אל המים. נוכח פנינו התרומם כבר קיר המים הראשון. איש במים! צווחתי אל הצוות, מתרומם על רגלי כאשר הגלילים הגדולים נעים בלחץ הזרמים. ראשי כולם סבו בחרדה. הו, זה בסדר, ענה לי האיש על ההגה מעל נהמת הנהר. הוא אוהב לעשות את זה, הוא יצא שלם בצד השני. נאסוף אותו שם. הנמכנו אל שקע מים כביר ואז הונפה הרפסודה אל פסגת גל ברוחב הנהר ונדחפה בפראות קדימה, שני שלישים ממנה באוויר הריק. טפחנו במים ונגרפנו מיד אל שקע כביר שני לקראת גל חדש. הנַהם היה מוצק כמו המים בעצמם. קלחנו מים. הפניתי את מבטי בחטף לפנים ומיד לאחור. היכן האיש הזה? מפסגת הגל השני ראיתי אותו על פסגת הגל הראשון, מונף כמו חייל צעצוע, ידיו אוחזות בצידי חזיית ההצלה זקנו מופנה קדימה. התמונה שנצרבה בעיני הייתה איש זעיר משובץ בשלישו העליון של נד מים ענק. ענק. זאת הייתה המילה במלוא משמעותה. מיד לאחר מכן הוא נבלע בכוח המטורף שנשא אותנו. הרפסודה טפחה שנית נסחפת דוהרת מנמיכה וסבה אל תוך שקע שלישי, ועל, אל הסכין של הגל השלישי. מאחורינו הופיע האיש הזעיר שוב משובץ בגל הענק, החום, החי שממנו יצאנו. נפלנו נפלטנו אל תוך המים הרוגשים מן הגל השלישי האחרון. האיש הזעיר הונף שוב אל על, ידיו על חזהו, מחזיק בקפדנות את חזיית ההצלה הכתומה מתבונן מעבר לזקנו ונשאב אל תוך המערבולות הלבנות הרותחות מתחתיו. הנווט יכול היה שוב לכוון את הרפסודה. הוא הניע אותה לכיוון הגדה הימנית. ג'ון הופיע פתאום כמו פקק שעם על פני המים. נסחף לכיווננו. הרפסודה התאמצה לכיוונו והנה הוא לצדנו. משכנו אותו למעלה נרגשים מאוד. גם אני יכול לעשות את זה? שאלתי מיד. ג'ון חייך אלי. כמובן. אם אתה רוצה. אני רוצה. עניתי. לקראת האשד הבא בדק ג'ון אם חזיית ההצלה שלי רכוסה היטב. אומר לך מתי לקפוץ, שח לי. תן למים לקחת אותך, לא משנה לאן. כאשר תצא מן האשד נסה לנוע ימינה, שם נאסוף אותך. קפצתי אל המים כאשר אמר לי ג'ון. הרפסודה יצאה לפני, נקודות צבעוניות של כובעים וחזיות הצלה כתומות על פני הגלילים האפורים. השמיים היו כחול עז. צפתי לאיטי במים החומים מסחף הנושאים אותי קדימה. כמאה מטר לפני נגרפה הרפסודה אל פני המים הלבנים במהירות הולכת וגוברת. התבוננתי בה שוקעת אל תוך האשד הנוהם המקציף, נעלמת לפתע, מופיעה לפתע, סבה, נוטה. המים החלקים בהם הייתי הפכו מהירים יותר ויותר. לפני זרם החומר החלק אל תוך מדרון נמוך שבאמצעו החל להתפצל ולרתוח. המים חטפו אותי. חשתי את כוחם. לא יכולתי לראות יותר את המקום אותו אני עובר, אבל חשתי את העוצמה מטלטלת אותי, מניפה, חוטפת, משקיעה, זורקת, דוחפת. יונקת. חשתי את הסלעים הכבירים עמוק מתחת, אשר הזרם הגדול מחליק וקופץ על גבם כמו על גב שריונים עם דפוסים קדמוניים, טיטאניים, של ישות פרא שקועה במעמקים. הידקתי את מרפקיי אל צידי חזיית ההצלה, אגודליי בתוך פתחי הזרועות, כפותיי על החזה. זקן לא היה לי אבל דחקתי את סנטרי קדימה. עיני נשטפו לחילופין בזרמים חומים, קצף לבן, פני סלע מנוקדים, קטעי שמים. מסביב הייתה ריגשה גדולה כל העת ואני צפתי קדימה כגפרור קטן ללא הפסקה. נפלטתי אל סיבוב רועם ונישאתי ביעף על צידו הקוצף אל תוכה של מערבולת סבה שנטלה אותי מיד פנימה, מטה. עבר זמן עד שנוכחתי כי הכל שקט ודומם מסביב. מים חומים היו התווך שבו הייתי. אור רך נגה. ידעתי היכן למעלה והיכן למטה, ולמטה הייתי נשאב בהתמדה, תולה בתוך חזיית ההצלה. הדממה הייתה מנוחה לאחר השצף, ואני המתנתי כפי שאמר לי ג'ון. תן למים לשאת אותך. הדממה העמיקה ותהיתי, הרי איני נושם. הייתי שקט מאוד. התבוננתי סביבי הולך ומעמיק בערפל חום, מואר מרוחק, מתכהה כלפי מטה אל אפלה זורמת. האם אני טובע שאלתי את עצמי בענייניות שקטה מנותקת מרגש. לא. התשובה הייתה שם. שהות. אימה הייתה ממתינה מעבר לדופן שקופה. סביב חזי הסתמן חישוק. אבל אם לא תפעל, תטבע. ניתקתי לאט מאוד מן הדממה באי רצון מוזר, כאילו לא אני הוא. התנועה נוצרה בגופי כאילו לא אני הוא. חבטתי ברגלי. חלפה בראשי תמונת צפרדע בגן ילדותי צפה דוממת ללא תנועה עד אשר לפתע היא מכה ברגליה על מנת לנוע. אותה איכות של מכה. כמו מצמוץ. הכיוון השתנה בצורה חסרת זמן מלמטה למעלה. הלכתי והתרוממתי מתוך הדממה אל אור הולך וגובר, יכולתי לראות את הקצף מעלי, ואז, הייתי בתוכו, בעולם, נושם, נסחף במהירות בסאון המים הלבנים של סוף האשד. יצאתי ימינה אל החוף הבוצי ונאספתי אל הרפסודה אשר על הנהר.